אאא

הגמרא במסכת בבא בתרא (נט ע"ב) אומרת שאין לפתוח בבית חלון שניתן לצפות ממנו אל החצרות הסמוכות, וכן אין להציב בבית חלון במקום שהחלון יאפשר צפייה אל עבר החצר המשותפת של הבית. איסור פתיחת חלון לכיוון חצר חברו או אפילו לחצר המשותפת, מבוסס על האיסור להזיק בראיה, וממילא כל מיקום של חלון שיש בו כדי לייצר נזקי ראייה הרי שהוא אסור. 

בהמשך הסוגיא מובאים דברי המשנה (ס ע"א) האומרת: "לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון וכו" ומבארת הגמרא כי איסור פתיחת פתח אל מול פתח בית חברו, נלמד מדברי בלעם שאמר "מה טובו אהליך יעקב וכו' " ראה בלעם כי עם ישראל שוכן לשבטיו ואין פתחי אהליהם מכוונים האחד אל מול השני, נשא את דברו ואמר, ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה.

הראשונים מבארים (הרמ"ה ד"ה לא יפתח) כי האיסור לפתוח פתח אל מול פתח בית חברו, אינו מבוסס רק על איסור היזק ראיה בלבד, אלא יש בו גם משום צניעות. כך גם מבאר המהר"ל בחידושי אגדות, כי במקום שיש צניעות קיימת השראת שכינה ובמקום שאין ח"ו צניעות, אין השכינה יכולה לשרות, כפי שנאמר בפסוק "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך"(דברים כג טו). מתוך הדברים עולה כי הזכות לפרטיות מבוססת הן על איסור היזק ראיה והן על מצוות הצניעות.

גדר דין היזק ראייה

הגמרא (ב"ב נט ע"ב) אומרת כי בעל גג יכול להוציא זיז (מדף קטן) מגגו אל חצר חברו, תוך שהוא עושה שימוש באוויר חצר חברו, ואין בעל החצר יכול למנוע את הוצאת הזיז, (כל עוד הוא אינו בונה בחצרו לגובה).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כמו כן, בעל החצר אינו יכול למנוע מבעל הגג את הוצאת הזיז, אף מכוח הטיעון כי בעת השימוש בזיז לצורך תליית חפצים וכדומה( שכן הזיז הוא מדף קטן שלא ניתן לעשות בו שימוש מעבר לתליית חפץ קטן) בעל הגג יוכל להביט לתוך החצר וממילא ייגרם לבעל החצר נזק ראיה. סיבת ההיתר מבוססת על הטיעון כי בעל הגג, בעת עשותו שימוש בזיז , יכול הוא להסב את פניו ולא להביט אל עבר החצר, וממילא בעל הגג אינו מייצר נזק ראיה..

בביאור הגמרא כתב הרשב"ם  "דכיון דיכולני לתלות בהחזרת פנים, אם אסתכל בחצרך אהא נתפס כגנב, והלכך ליכא היזק ראייה" משמע מדברי הרשב"ם שהתבוננות ללא היתר הלכתי, מוגדרת כהתנהגות שאינה כהוגן, ויש בה כדי לבייש את המסתכל(נתפס כגנב), בושה זו יכולה למנוע ממזיק ראיה פוטנציאלי, מלהביט אל חצר חברו באיסור.

מתוך דברי הרשב"ם למד הנימוקי יוסף (ד"ה אבל) שאין להתבונן לעבר חצר חברו באופן פסול (נתפס כגנב) וזאת אף אם למתבונן אין שום כוונת זדון בהתבוננותו.

הרמ"א (חו"מ סי' קנד סעי' ג) הביא להלכה את דין נתפס כגנב ביחס להיזק ראייה. "יש אומרים שצריך להיזהר אדם מלהסתכל בבית חברו עד שהוא נתפס עליו כגנב בראיה ההיא כיון שאין לו טענה" (שאין לו הסבר ראוי מדוע הוא מתבונן לחצר חברו).

הקשה הסמ"ע (סי' קנד סע"ק יד) שלכאורה הרמ"א סותר את עצמו, שכן בהמשך הסימן (סי' קנד בסעי' ז) פסק הרמ"א : "... אסור לעמוד בחלון ולראות בחצר חברו כדי שלא יזיקנו בראייתו ובזה איסורא קא עביד.."

משמע מדברי הרמ"א כי האיסור להתבונן לחצר חברו הוא איסור עצמאי שאינו נובע מנימוק החשד או החשש שהמתבונן ייתפס כגנב (ייחשב כנוהג שלא כשורה), אלא איסור ההסתכלות לחצר חברו מבוסס על החשש מיצירת נזקי ראייה.

לאור קושייתו מבאר הסמ"ע כי איסור היזק ראיה מכיל בתוכו שני רכיבים שאינם בהכרח קשורים זה בזה. רכיב אחד עוסק במהות איסור ההסתכלות לרשותו הפרטית של הזולת, הסתכלות שיש בה כדי לגרום לזולת  צער והפרעת שימוש תקין בחצרו  או ברשותו הפרטית (רמב"ן ב"ב נט ע"ב, רא"ש ב"ב פ"א סי' ב, סמ"ע סי' שעח סע"ק ד).

רכיב נוסף באיסור היזק הראייה, עוסק בהתנהגות האדם כלפי מי שרואה אותו, משום שהתנהגות שאיננה עולה בקנה אחד עם ההלכה, מובילה את הצופה מן הצד למסקנה או להשערה, כי בפנינו אדם שאינו נוהג על פי הדין, התנהגות פסולה זו, אסורה,גם מבלי שכרוך בה בהכרח גרימת נזק  או עוולה לזולת.

לאור הדברים עולה כי בדין היזק ראיה יש פן נזיקי ויש פן התנהגותי, הפן הממוני עוסק במניעת שימוש בחצר בגלל ההסתכלות אל החצר או הבית, והפן ההתנהגותי אוסר התנהגות שאינה כדין, וזאת כדי שהצופה מן הצד לא יחשוד בחברו שהוא נוהג שלא כדין, ומתבונן לחצר חברו באיסור.(וזאת גם מבלי שהוא גורם לנזק או מתכוון באמת להסתכל בחצר).

צורת הבניה כיום - העמדת חלון מול חלון

מתוך האמור לעיל עולה כי אסור לפתוח חלון כשהוא פונה לחצר הסמוכה, או כשהוא פונה לחלון הדירה ממול, שכן בנסיבות אלו נוצרת בעיה של היזק ראיה. ממילא יש להבין מדוע בצורת הבינוי המקובלת כיום בשכונות שמתגוררים בהם שומרי תורה ומצוות, לא קיימת הקפדה על כיוון מיקום חלונות הדירות.

כמו כן, יש לדון האם קיימת זכות לדרוש, כי בית דירות המתעתד להיבנות, יתוכנן באופן שחלונות הדירות החדשות לא ימוקמו אל מול חלונות הדירות שכבר קיימות בסמיכות.

בעניין זה כתבו האחרונים (עמק המשפט הלכ' שכנים סי' יא, מנחת צבי ח"א סי' ג) כמה סברות להתיר בניית דירות ומבלי לשמור על הרחקה המונעת לחלוטין היזק ראיה. בשו"ת מהרי"ט צהלון (ח,ב סי' רנג) כתב כי יש לנהוג על פי מנהג העיר ולא ניתן לתבוע הרחקת חלון עד לנקודה בה לא יווצר כל היזק ראיה, וזאת משום שבאילוצים תכנוניים כאלו לא ניתן לבנות עיר ולתכנן מגורים משותפים, וממילא בני העיר מוחלים ומוותרים אחד לשני.

בנוסף, דייר חדש המגיע להתגורר בעיר, בוודאי היה מודע לאפשרויות היזק הראיה, ובכל זאת נאות להתגורר בתנאי התכנון והבינוי הקיימים כיום. ממילא ברור כי הוא קיבל על עצמו את תנאי ההשתתפות והמגורים המשותפים בעיר.

כמו כן, כדי ליצור פרטיות בבית, מקובל כיום להתקין תריסים ואף סוגים שונים של וילונות, ממילא היקף היזק הראיה מצטמצם, עובדה היוצרת מנהג לפתוח חלונות גם באופן שהם פונים לכיוון דירות הבנויות בסמוך.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.

לתגובות stern1416@gmail.com