לפני מאות שנים היה מלך, והיה לו בן קטן שלא רצה ל... - וכעת ברצינות: דורות שלמים של דרשנים ונואמים למיניהם חייבים את הקריירה המפוקפקת שלהם למשלים, שתופסים לפחות חצי ממה שאין להם לומר, ובכל זאת הם אומרים אי אלו משלים.
בכל פעם שהם עומדים לסיים לשתף את הקהל בהגיגיהם, ובזווית העין קולטים מישהו שטרם נרדם, מיד ישלפו משל פיקנטי - לטעמם, ושיר ערש לטעמו המוזיקלי של האיש שאט אט מרכין ראש ומזיל את רירו על הסטנדר.
בתוך כל זה, לאן נעלם המשל המפורסם של "זאב, זאב"? - "לעמוד על נפשינו", הם צווחים בעוז, "עד טיפת הדם האחרונה", הם מבטיחים. למה? על מה? כשמעלעלים בדפי ההיסטוריה, לא ברמה של ליב"ה אלא ברמה של ידע בסיסי בבחינת "דע מאין באת", ניתן למצוא את אותן תקופות חשוכות בהן נאלץ המיעוט היהודי להיקהל ולעמוד על נפשו; כשהעם היהודי עמד בפני כליה, ואוייביו הרבים לחצו עליו מכל כיוון; כשחשבנו שזהו, הנה בא הרגע וכוחות הרשע בעולם סוגרים עלינו, והעם שעבר את פרעה, כבר לא יעבור את זה, או אז נדרשנו להיקהל ולעמוד על נפשנו.
כשהצורר הנאצי הניף את הגרזן בכדי להכרית את גזע ישראל, מזימה שאמנם הכתה בנו קשות אך לא צלחה, אכן נלחמו היהודים עד טיפת דמם האחרונה.
אבל עכשיו? כשלעם הזה יש בית בחסדי השם; כשהוא זוכה לגיבוי יוצא דופן מאומות העולם - עכשיו אתם רוצים שנקהל ונעמוד על נפשינו; שנילחם עד לטיפת הדם האחרונה? בשביל מה?
שמא תאמרו כליה רוחנית? - זהו פמפום שקרי המספק עבודות לא חשובות לכל מיני עסקנים שעלו לגדולה רק מפאת השקר הארוך הזה אותו הם דקלמו מדי הרבה פעמים עד שהוא נשמע להם כאמת, אמת אחת...
אין ספק, וגם אסור לנו לשכוח את זה, כי בקום המדינה - ובשנים שקדמו לאירוע מכונן זה, כשקם לו החזון הציוני לתחיה על ידי האנשים הלא נכונים - היתה מגמה ברורה של המנהיגים דאז לעקור את הדת מליבותיהם של יושבי הארץ, ולפשט את הרעיון הציוני בגאולת אדמות ובביכורי מדינת היהודים.
אך ניסיונם נחל כישלון חרוץ, והזמנים השתנו: הדור השלישי שלהם כבר שומע קריאת התורה בשני וחמישי, מיליוני שקלים מועברים לטובת התורה ולומדיה וכיום אין לאף אדם בעל שליטה רצון לגרום לאדם לחלל שבת בניגוד לרצונו - אפילו לא לדבר בין תפילין של יד לבין תפילין של ראש…
במחשבה שניה, כן ישנה תחושה של כליה רוחנית, כזאת שאף אחד לא יצא עבורה לרחובות, אף אחד לא יזעק את זעקת ואף קרן שלא למטרות רווח לא תממן פשקווילים והסעות. אבל הדם לא שוקט גם אם יישחטו עליו עוד אלפי נשמות, וקול הזעקה חייב להישמע אל תוך הבתים פנימה:
הסטטיסטיקות המבהילות, על מאות נערים ונערות שסוללים לעצמם מדי חודש את הדרך החוצה מהחממה היהודית בה הם גדלו, לא גורמות לאף אחד לצאת מהבית בקול צעקה גדולה. למה?
בשנת בצורת, לפני כ-30 שנה, ניגש אדם חרדי לאבי שליט"א שהיה אז בשנותיו הראשונות בעולם התשובה, ובאנחה רצוצה פלט: "נו, הם מחללים שבת בכנרת ואחר כך מתפלאים למה הקב"ה לא משפיע עלינו גשם נדבות".
בתגובה, אמר לו אבא: "מתפרח עד לטבריה הרחוקה (הרבה לפני כביש שש...) היית צריך לנסוע כדי למצוא סיבות לבצורת הקשה? וכי כאן הכל בסדר? אין לנו מה לתקן?".
הרבה יותר קל ונוח להפנות את האצבע המאשימה לעבר החילונים, כאילו הם מקור הקלקול החודר אל תוככי החברה החרדית. כשיש אשמים מבחוץ אין צורך לעמול ולתקן את הפגמים הקיימים בבית פנימה.
חלק גדול מהכליה הרוחנית מתרחש תחת ידיהם של אותם נואמים נוטפי ארס קנאי, כחלק ממנגנון שמופעל על ידי כסף, כוח ותחושת 'אני ואין בלתי', תוך חשיבה אסטרטגית לפיה ככל שנאשים את ה'בחוץ' בשברים, ניתפס אנו כשלמים.
מאות נערים נושרים מחפשים "דרך חדשה". מקצתם בגלל טוב מדומה שקורץ להם מבחוץ, אך רובם המכריע - בגלל השקר המתחזה מבית.