אאא

תופעה מוכרת ומרתקת קיימת אצל נוער שלצערנו עוזב את דרך אבותיו ומחפש בשדות זרים, החיבור הבלתי פוסק לשיר ולנגינה ובעיקר לזמירות שבת, הם נצפים פעמים רבות מתקבצים ומזמרים שירי שבת, ולכאורה התופעה תמוה והפוכה מההיגיון,  היה ראוי להם להתנתק מכל דבר שבקדושה, וודאי מאותם רגעים שבוודאי מציפים אצלם זיכרונות מבית אבא, שולחן שבת, ריח התבשילים, ועוד, וכדאי להעמיק בתופעה המיוחדת הזו.

בכל קהילות ישראל מקבלים את השבת בניגון ובנעימה עם שירת "לכה דודי" שחוברה ע"י רבי שלמה אלקבץ, אלו הם רגעים מיוחדים במינם שחולפים מהר ויהודים רבים היו מסכימים לשלם עליהם הון רב כדי שיאריכו לזמן רב יותר, אלו הם רגעי קבלת השבת, נפשו הפיוטית של רבי שלמה אלקבץ לא מצאה לעצמה מנוח עת למד הוא את מגילת אסתר, וכך שואל הוא בפירושו על המגילה "מנות הלוי" המגילה מאריכה בתיאורים רבים ומפורטים בתיאור משתה אחשוורוש, המעיין במדרשים ובמפרשים יימצא תיאורים רבים עד אין מספר, והנה קשה לו לבעל הלכה דודי מדוע נעדר מקום הנגינה ממשתה אחשוורוש, דלא מצינו בשום מקום תיאור של כלי שיר כלשהם שהיו שם, ומדוע כך הם הדברים? ואני הקטן הוסיף על קושייתו הנפלאה דהרי ידוע שכל מטרת אחשוורוש היה להכשיל את היהודים, ולשם כך הוא ביזה את הסממנים הקדושים ביותר לעם סגולה, הוא לבש בגדי כהן גדול, השתמש בכלי הקודש, ועשה כל מה שביכולתו לפגוע ברגשות של עם ישראל, ואם כן מדוע לא השתמש אחשוורוש בכלי הנגינה של המקדש, הרי היו שם כלים רבים ומדוע איפה בהם הוא לא השתמש, ובכלל לא השמיע מוזיקה במשתה? ויתר על כך ניתן להקשות דהרי מובא במדרש שכישראל ראו את כלי המקדש הם הסבו פניהם והיה להם צר מאוד, עד כדי כך שהם הלכו לשבת בשולחנות כאלו שהם לא יביטו בכלי הקודש, ונשאלת השאלה מדוע הם לא קמו וברחו מהמשתה, מדוע הם נשארו שם ורק הסבו פניהם לכיוון אחר??

הרמב"ן בשער הגמול כותב "ואין בגשמיות דק כמוסיקא"  גשמיות זה גשם, מגושם, הרובד העמוק הדק ביותר שיש בגשמיות זה מוסיקא  וניתן להבין את דבריו ע"פ דברי המאירי על הפסוק בתהילים "זמרו משכיל" – וזל"ש: "זמר מעורר לב ונותן שכל לשומעים" עכ"ל, הזמר חודר לעומק הנפש, הזמר מגיע לנקודות העמוקות ביותר וידוע הפתגם "היכן שמסתיימות המילים מתחיל הניגון" הניגון נוגע במקום הדק ביותר והגבוהה ביותר שבאדם, ולכן הזמר גורם לבן אדם חשיבה מחודשת ממקור לבבי, ללא נגיעות ונטיות, אחשוורוש שבל מטרת המשתה היה להכשיל את ישראל חשש שהנגינה תיגע בהם בנפש עמוק ועם ישראל יחזור בתשובה ויעזוב את המשתה, ובזה הוא נלחם בכל מחיר גם בהדרת מוזיקה מהאירוע המפואר של 180 יום, כי ההתעוררות לתשובה זה היה ההפך ממטרת הסעודה, מראות כלי המקדש המחוללים כמה שהיה לעם ישראל קשה לראות את זה, עדיין זה לא משהו שחדר להם לעומק שבעומק, ולכן הם לא עזבו את הסעודה בעת ראיית כלי הקודש המחוללים.

בעל התניא כותב שהניגון הוא קולמוס הנפש, בעדות המופיע בהקדמה לספר פאת השולחן מתואר שהגר"א מוילנה אמר שמקור הניגונים הם ממשה רבינו שהביא מהר סיני, לניגון יש כוח ועוצמה משלו, חכמינו הבטיחו לבל ידח ממנו נדח, אותו נוער שיושב ושר שירי שבת בגילוי ראש ובחילול שבת הוא נוער שבתוך הנפש הפנימית שלו הוא עדיין חלק בלתי נפרד מהיהדות ומהקב"ה, הוא בגלות עצמית אומנם, אבל הנפש בתוכו מחוברת באופן שורשי ובלתי ניתן להפרדה, ומי יתן והם ימשיכו לשיר את אותם שירים והניגון יחדור עמוק לנשמתם וינחם לשוב לצור מחצבתם.

אדם שהוא קר בטבעו לא שר, ולכן אמרו אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה ואין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, השמחה זה מפתח לחיים היהודים ובעיקר לחום ולגחלת היהודית הטהורה, הנזק הגדול של עמלק זה הפגיע באותו חום יהודי טהור, ולכך אנו מוחים את זכר עמלק, אנו מוחים על זכר המעשה אך גם זוכרים להחדיר לנו ולנשמותינו אין מקום לקרירות בכל רובדי היהדות, ובוודאי לא במחלקה החינוכית שביהדות, מחנך שהאישות שלו מאופיינת בקרירות הוא נזק אמיתי לעצמו ולנפש תלמידיו עליו לעסוק במקצועות אחרים אבל לא בחינוך, בדורנו על אחת כמה וכמה שהכלל הראשון והאחרון והבסיס בחינוך הוא לעטוף את הילד באהבה, כמובן אהבה עם כללים אהבה חכמה, אהבה מחנכת, לא אהבה עיוורת שמשחיתה את הנפש, ומי שלא מסוגל להעניק אהבה לתלמידיו הוא אדם קר, ומי שקר הוא קר למצוות והוא קר לכל דבר! והדברים בדוקים! גם אם אנו נאלצים להיפרד מתלמיד לצמיתות לא הותר לך דמו של נפשו של הנער, אין לך זכות לנהוג בו בקרירות, אדרבא לך תדע עד כמה ישפיע עליו המבט האחרון שתתן לו, ואולי זה יהיה החינוך הטוב ביותר שנתת לו.

בשבת זו בה אנו מוחים את זכר עמלק שגרם לקרירות בעם ישראל עלינו לעשות חשבון נפש (פורים ככיפורים) האם אנו לא סובלים בעצמינו מתסמונת הקרירות שאותה אנו מוחים?!

הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי- חיספין