אאא

היה לי תלמיד שהתייתם מאביו, שני אחיו דאגו לו כמו אבא. ככל שדאגו לאחיהם היתום יותר, כך היה לו יותר התפרצויות לא מאוזנות. האחים תהו, אנחנו משקיעים, והתוצאות כל כך מתסכלות! מדוע?

בישיבה משותפת כולם הסכימו, שכתפיים אנושיות אינן יכולות להכיל הנהגה של שתי דעות. ובוודאי, כתפיים של אח הקטן אינן יכולות להכיל הנהגה של שני אבות! ושהחלו לדבר בקול אחד. האח קיבל יציבות רגשית.

אחרי תקופה, אחד האחים שיתף בגילוי לב, אני ורעייתי התחלנו לדבר בקול אחד לילדים, והתוצאות היו, שיפור בתחום ההתנהגות, והלמידה! וסיכם, 'לדבר לילד בקול אחד', זו תובנה שמונעת התפרצויות. ויתירה מכך, יכולה לחולל צמיחה אצל הילדים!

די אם נביט לתוך עצמנו. האם אין בנו שני מנהיגים בדמויות השמחה והעצב, שמנהלים לנו את החיים!? התלמוד מחדד, כי השבח של תלמידי חכמים, שנקראים בלשון 'יחידים', כי הם היחידים שמנהלים את עצמם, ואין מקום לשני מיני רגשות לנהל אותם!

סוד הצמיחה ביהדות, זה להיות 'אני', שמנהל את עולם הרגשות ולא עולם הרגשות מנהל אותו. עד שאט אט, מעגל אחר מעגל, צומח לו ה'יחיד' לטעום חופש ועצמאות, שמשוחרר מכל מיני עולמות רגשיים שיכולים לנהל ולתסכל אותו.

לעומת ה'יחיד', הנה סיפורו של שופט בתפקיד, מיושבי הקתדרות בהיכל המשפט הישראלי שנשאל 'במה אתה גדול'? וענה: 'יש לי סמכות לחרוץ את גורל חייהם של אנשים', והמשיך: 'לך,

אין את הסמכות'! המשכתי להקשות, וכשאתה לא יושב בקתדרא במה אתה גדול? והשיב בתשובה מפתיעה: 'בבית המשפט אני שופט. ובבית אני שפוט'!

מדהים. יכול להיות שופט בבוקר, ושפוט בערב! כן, תפקיד שופט, מכבד את האדם, אבל עדיין לא מצמיח את האדם להיות 'יחיד' גם שלא בשעות התפקיד.

אז האם אנחנו רוצים להיות שופטים בתפקיד, או להיות שופטים אפילו בלי תפקיד? כנראה תלוי עד כמה אנחנו נחושים להצמיח את עצמנו! ומה איתנו? נקודה למחשבה.