אאא

חוק הגיוס שוב מלהיט את הרחוב הישראלי ואף מאיים בהולכה לבחירות. הדיבור והדיון שהוא מוביל תידלק מערכות בחירות לא מעטות וכנראה יוסיף וידובר גם בבחירות הבאות, הצית שרפות ומלחמות דת ואף פילג את החברה החרדית עצמה. 

הגיע הזמן שנגיד את האמת בקול, לפחות לעצמנו. ההתנגדות לגיוס בחורי ישיבה היא לא רק דאגה לביטול תורה, אם כך היה המצב היינו רואים בבקו"ם את כל אותם בחורים רבים, יראי שמים וטובי מידות שלא מסוגלים לשבת וללמוד ימים שלמים, אך דבר בחרדיותם לא נפגם בעקבות כך. ההתנגדות לגיוס בני ישיבות היא גם הפחד מאותו" כור היתוך" שהצבא שם לו לדגל עוד בראשית ימיה של המדינה. פחד מקלקול רוחני. חשש, לא מופרך יש לציין, של חברה שמרנית מתבדלת, שמגדירה עצמה רשמית כלא ליברלית מהובלת טובי בניה למה שנראה בעיניה למקום מנוגד להלך רוחה והליכותיה.

בין ניסיון אפולוגטי להתמודד עם הדרישה הכללית לשוויון בנטל, מתגבשים דיבורים על עודפי השומן של הצבא, על חוסר מוכנותה של החברה הישראלית לצבא מותאם לחרדים (ע"ע סוגיות הדרת נשים מפעילויות ודרישה דתית להיעדר מאירועי שירת נשים בצבא), ובכלל, על הצורך במעבר לצבא מקצועי וקטן. מאידך קריאות לגיוס החרדים לשירות אזרחי.

בין כל אילו יש בריחה מובנת משהיה באזור המבוכה. אזור דמדומים של מיינסטרים חרדי רחב שחש חשש אמיתי מגיוס בהבנה שהוא בהכרח יגרור חילון ו"התקררות" חרדית, ומאידך חש אי נוחות מההשתמטות מנשיאה משותפת בנטל.

נהרות של מילים נשפכו, השוואה ל"שבט" הערבי שפטור משירות בגלל עניינים מצפוניים זהותיים, קריאה חרדית מן הקצה השני על הצורך המתבקש לגיוס חרדים ויהי מה, וגם דיונים על האפקטיביות השנויה במחלוקת בכינון מהלכים פוליטיים חיצוניים הכופים גיוס שווה לכולם.

אך בעיני ראוי להתעכב על המבוכה דווקא. ראוי להסתכל עוד טיפה בעיני האבא הלא חרדי השולח את בנו לשדה הקרב מתוך אידיאולוגיה, מול פטירה מוחלטת של ציבור גדל והולך מחובת שירות והתחככות במוות.

ראוי להסתכל על האמירה החרדית הפוליטית שדורשת דרישות סקטוריאליות מוצדקות יותר או פחות, אך מצהירה כי אין לה שום רצון להיות חלק. לנסות להקשיב לה באוזן חיצונית, ולגשת לעיסוק בהם עם הרושם המתקבל.

ימים יגידו אם ממשלת נתניהו תתפזר בעקבות חוק הגיוס או בשמו הנוכחי חוק יסוד לימוד תורה, אך מה שברור שאנחנו גדלים דמוגרפית מקבוצת מיעוט לקבוצת חלק משמעותי באוכלוסיה. מבוכה היא תסמין מבורך של גיל ההתבגרות.

הכותבת היא מלכי רוטנר, עמיתת מכון שחרית ופעילה חברתית חרדית.