פעמים רבות אני שומעת מהורים :"אני מרגיש כמו שוטר עם הילדים שלי!". ובאמת, הם עסוקים רוב הזמן בלהורות ולהעיר לילדיהם על המעשים וההתנהגויות הלא מקובלות של שלהם (כמו בעבודתו של שוטר ). צודקים! תפיסה מוטעית ורווחת היא כי על ההורים להתמקד בדרוש תיקון אצל הילד ו'לעבוד' אתו על כך.

רובנו גדלנו על זה- הורה שמעיר לנו, מלמד ומתקן אותנו .אז מדוע התפיסה הזו מוטעית? רק משום שהיא מתבססת על אמונה מוטעית ביסודה- האמונה כי בני אדם לומדים מתוך ביקורת שהם מקבלים על החסר שלהם.

בואו נתחבר לאמונה חדשה – הלימוד נעשה מתוך חוויה חיובית של אדם על עצמו. מתוך תחושת מסוגלות, עוצמה, אמונה של אדם בעצמו ,בכוחותיו וביכולותיו. כשאדם מרגיש חלש אמונתו בעצמו נחלשת וכך גם הכוח המניע אותו קדימה-נפגע. חישבו על עצמכם- מתי הרגשתם רצון פנימי לקום ולעשות דבר מה? כאשר הרגשתם טוב עם עצמכם!

הרגשתם שאתם מסוגלים ולכן יצאתם לדרך להשיג את שרציתם! טבע אנושי פשוט. אם אני מרגיש שאני חסר, לא מספיק, לא מצליח, איזה כוח יגרום לי לרצות להתאמץ, לנסות שוב ושוב? להשקיע? לרוץ קדימה? בשביל להצליח אנחנו צריכים כוח פנימי, מוטיבציה פנימית אמתית, וכזו מגיעה רק מתוך שמחה, אמונה שלנו בעצמנו, חוויית מסוגלות והצלחה שדוחפת אותנו קדימה!

אז מה זה אומר? קדימה-פרגנו לילדיכם. אמרו להם מה הם עושים טוב! לפני שעובדים על התחומים הפחות טובים אצלם בשיעורי הבית, מבקשים לראות במה הם הצליחו היום. באיזה מקצוע הם למדו משהו שעניין אותם וכדומה. מחברים אותם לחוויית הצלחה שלהם, או אפילו לרגש נעים כלשהו שקשור בלימודים (נושא הלימודים הוא רק דוגמה, ניתן ליישם את זה בכל תחום שהוא).

'חמלה מאפשרת'

אחד האתגרים העצומים שעומדים בפנינו ההורים הוא ה'חמלה המאפשרת': את המונח הגה יאנוש קורצ'ק המחנך המופלא שהביט תמיד על הילדים בהם טיפל כאנשים קטנים לכל דבר (בתקופתו זה היה ממש מהפכני). חמלה מאפשרת עוסקת בדרך ההסתכלות של ההורה בילדו: למרות מעשיו, למרות או תוך כדי דברים שהוא אומר, מה שהם לא יהיו, ההורה מביט מעבר להכל בעיניים של חמלה על הילד - עיניים שמשקפות תמיד אמונה שלו בילד וביכולת שלו לעשות טוב. זה בעצם דורש מההורה עמדה פנימית שלפעמים 'מתעלמת' מההתנהגות הרגעית של הילד ומביטה פנימה על העולם הפנימי שלו. וגם מביטה קדימה- תמיד על האדם שהילד הזה יכול להיות.

הרעיון הוא עמוק ומתבטא קודם כל בעמדה הפנימית של ההורה- רק אחר כך במעשים ממש. כשאנחנו עסוקים באיש שיצא מהילד שמולנו - אנחנו מחוברים לרעיונות שאנחנו רוצים להנחיל לו ומעוניינים שיהיה אדם שמאמין בעצמו וביכולותיו. כשמגיעים מנקודת מוצא כזו, נזהרים מאוד לא להשפיל או להוריד את ערכו של הילד ומביטים בעיניים של חמלה (לא רחמים) על הכאב שהוא חווה ברגע הנתון. החמלה מאפשרת לנו להרגיש ולהראות לו שאנחנו מאמינים בו וביכולתו להשתפר.

אלו מסרים עוצמתיים מאוד להעביר לילד: רואים בי את הטוב, עשיתי טעות אך ההורה שלי מאמין בי שאני יכול אחרת, גם אם התנהגתי כמו 'ילד רע' אימא יודעת שאני בעצם 'ילד טוב' שעשה טעות, אני יכול להשתפר, אני בעל ערך, אני נופל וקם!

איזה איש לדעתכם יצמח מילד שגדל ככה?