בתוך ימי האבל של ספירת העומר מתרגשים עלינו החגים הלאומיים, ה"ימים הנוראים החילוניים" אם תרצו. ההקבלה די ברורה ואפילו מתבקשת, במדינה יהודית בה תנאי ההשתייכות הם גם דת וגם לאום, טבעי שיהיה עירוב בין הביטויים הדתיים לחגים הלאומיים. עירוב שהוא לעיתים מודע ומושכל ולעיתים ספונטני.

כמויות של מילים נשפכו על יחסם של חרדים לימים האלו, אך לרוב נהוג להתייחס אליהם כמקשה אחת. דעות דיכוטומיות לכאן או לכאן: או שאני מקבל את הימים האלו על כל רצף הקבלה מקבלה חיצונית הכוללת עמידה סימבולית בזמן הצפירה, צפיה במטס ונפנוף משפחתי ועד הזדהות עמוקה וציונות מחובקת, ומהצד השני בידול מוחלט מהטקסים, התכנים והמשמעויות (וגם כאן קיים כמובן רצף).

אבל כל אדם חרדי יודע שגם בתוך המחנות הדיכוטומיים ישנו יחס משתנה כלפי חלקי הימים האלו, לא משנה אם אתה בעד או נגד.

ב"יום השואה" גם אם הביטוי אינו חיצוני ישנה תחושת שייכות, ישנה נינוחות טרגית מסוימת של שותפות גורל. בשיח החרדי על השואה מדינת ישראל עולה בהקשר עקיף אמנם, אך היא תמיד חלק מן הנקמה לצד הקמת המשפחה והתחזקות לימודי התורה.

מאידך, יום העצמאות נחגג במיינסטרים החרדי במתכונתו החילונית, אין קריאת הלל, לבישת בגדי חג ושום אלמנט דתי, לרוב תוך קריצה הצידה ו"סיבה למסיבה". הבנה פנימית שהחגיגיות אינה פורצת מבפנים, לעיתים אף בזלזול מסוים.

ובתווך נמצא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 

אני זוכרת את האגרוף בבטן שקיבלתי עמוק בתוך שנות התבגרותי כשעברתי במקרה ליד בית קברות צבאי, למול השטח המתמלא ביום הזיכרון משפחות ישראליות קרועות מבפנים. עד אז, למרות שניסיתי לפעמים להעריך את כאב האובדן, בהיעדר גישה לאינטרנט ולטלוויזיה וסביבה קרובה שחוותה אובדן כזה, לא יכולתי לדמיין את מה שראיתי בתמונת מציאות אחת, כי איך אפשר לזכור זיכרון שלא קיים?

אמנם היו סיפורים בודדים על סבא או דוד רחוק שנפלו במלחמות רחוקות, אבל הכאב הישראלי הזה לא מחלחל לתודעה העמוקה.

המגמה היא להרכין את הראש בשקט ולתת ליום לעבור.

אל מול השקט הנסוג והמתכנס אני רוצה להצביע על אלטרנטיבה שהולכת ונרקמת בשנים האחרונות. אם בעבר הלא רחוק הדממה החרדית היתה הרמטית, מזדקפים היום מנהיגים חברתיים ומובילים שיח פנימי רגיש ומאפשר. קבוצות ויחידים שמנהלים דיון מוכוון פנימה, כי בשיח חיצוני בנושא רגיש כל כך אין כמעט סיכוי שלא להיקלע למלכודות.
הטקס הזה בעיני הוא יותר מכל טקס ישראלי. אי שירותם של החרדים בצה"ל מרחיקה אותם בראש ובראשונה מהברית הדמית הנוראה הזו, אך גם מהישראליות העמוקה. אם בימים רגילים קשה לנהל שיח מורכב על תפקידו של צבא ועל נשיאה משותפת בעול, בימים האלו, מול שכול מדמם ואכזר לא נותרות מילים.

זה לא משנה היכן אנחנו על הרצף ומה יחסינו למדינה ולמוסדותיה, זה לא משנה אם אנחנו ציונים נלהבים או רואים במפעל הציוני נזק עצום ליידישקייט, יום הזיכרון הוא ברית דמים גורלית וזו טעות לראות אותו ללא המשמעות היהודית שלו. למרות שאין להשוות בין תרומה של ילד על מזבח המולדת לכל תרומה אחרת, זה לא פוטר אותנו מהרצון והאחריות לתרומה משמעותית בשדה הקרוב שלנו. אנחנו חייבים לייצר זיכרון שנוכל להיות בו ישראלים ויהודים ביום הזיכרון.

הכותבת היא סופרת ועמיתת "שחרית".