אאא

"אני לא אוהב לקבל לעבודה אנשים שהמשפט הראשון שהם אומרים לי הוא 'אני לא מפחד מגבהים'", מספר ניר בן זאב, מנהל בחברת הניקיון למגדלים א.ב. אודי בן זאב, ששולח את עובדיו לגובה 30 קומות כדי למרק מבחוץ חלונות. "אמירה כזאת ישר מדליקה אצלי נורה אדומה, כי אסור לאבד את הפחד הזה. הוא מאוד בריא. אפילו שגדלתי בעסק הזה שאבא שלי ייסד, ואני נתלה על חבלים מגיל 5, אני מכריח את עצמי לא לאבד את הפחד. חשוב שהוא תמיד ירחף מעליי, כי בסוף זאת לא עוד עבודה. חייבים לזכור שמה שאנחנו עושים הוא מסוכן, ושנדרשת הרבה מקצועיות כדי להתמודד עם האתגרים שלנו".

פריחת המגדלים בישראל בשנים האחרונות הביאה גם לשגשוג תעשיית עובדי השחקים, אלה שעולים לגבהים כדי לנקות חלון או לתקן את הטיח. העיצובים החדשניים והמתוחכמים שהולכים ומתרבים מחייבים עוד ועוד ידיים מיומנות וציוד מורכב שיצליחו להגיע לכל שקע או פינה במבנה. כתוצאה מכך, מספר עובדי השחקים המוסמכים באישור משרד העבודה עולה בעקביות בכל שנה. בשנה שעברה סיימו 532 עובדים את ההכשרות, זינוק של 24% לעומת 2015.

"רק באזור המרכז והשרון יש כבר מעל 100 חברות לעבודות סנפלינג", מספר ניסים כהן, בעלי אמפייר, חברה לעבודות בניין בגובה. "רק בקבוצת הווטסאפ האזורית שאני חבר בה יש כבר 250 חברים".

רגע אחרי ההכרזה על הקמת מגדל "בין ערים" ברמת גן, שמתעתד להיות הגבוה בישראל ולהתנשא לגובה 100 קומות, "מוסף כלכליסט" צולל לעולם המושגים והדילמות של האנשים שנתלים באוויר כדי לנקות חלון.

1. סיבוכים

ישנם כיום יותר מ־750 גורדי שחקים בעלי 20 קומות לפחות בישראל, וככל שמתרבים המגדלים, מתרבים גם קשיי התחזוקה שלהם. "כולם רוצים לתכנן בניין שיבלוט, שיהיה נקודת ציון עירונית, כי זה גימיק", מסביר ישראל חן, בעלי חברת א.ח. גבהים, מהחברות הגדולות בתחום. כתוצאה מכך צצו בשנים האחרונות מגדלים כמו שרונה בדרך בגין המעוצב כספירלה ומגדל מידטאון ברחוב פנקס הבנוי כקובייה מפורקת ומסובבת.

"ככל שהבניין יותר מעניין, כך אפשר לשווק אותו ביתר קלות, אבל התוצאה מאוד לא פרקטית לתחזוקה", אומר חן, שמטפל בניקיון הקבע של מגדלי אקירוב. "ככל שהמבנה מורכב יותר, קשה יותר לנקות אותו. כשהקיר לא ישר, חלקים שכבר נוקו מתלכלכים מחדש כל הזמן במהלך העבודה. בנוסף הרוח מטלטלת את הסל, ובבניין שאינו ישר זה עלול לגרום לפגיעה בחלונות".

וגם כשהמגדלים עצמם אינם מורכבים, צפיפות הבנייה גורמת בעיות כמו פרוזדורי רוח שנוצרו בין מגדלי YOO בפארק צמרת ומקשים על עובדי השחקים.

"עובד טוב מתחיל לנקות חלונות כמו שצריך אחרי כחצי שנה", מסביר בן זאב. "זאת מיומנות מאוד לא טבעית שלוקח זמן לרכוש. לפעמים אתה נוגע בחלון ומתרחק ממנו על החבל כמו מטוטלת, או מתנדנד מהרוח כמו שק תפוחי אדמה. חייבים זמן כדי ללמוד לעבוד בתנאים האלה. מרגע שהמגב נחת על חלון רטוב ואתה מרים אותו — הוא מלכלך. אנחנו מנקים בפיתולים כאלה בלי להוריד את המגב מהחלון עד שמסיימים את כולו. טכניקה אחרת היא לייבש טוב את המגב בין פעם לפעם. זאת השיטה של 'הוותיקים', אבל אנחנו קוראים לה בצחוק 'שיטת העצלנים' כי היא מתאימה למי שאין לו כוח לעשות את כל החלון בתנועה אחת ארוכה".

"ניקיון חלונות הוא מאוד מונוטוני", מסביר ניסים כהן. "אתה תלוי בהרבה מאוד גורמים. פעם הרוח נעה בכיוון הניקיון שלך ורגע אחר היא נגדו, ואז הכל מתלכלך. זה לא נגמר. המים על החלון לפעמים עולים למעלה פתאום כשאתה יורד למטה עם צוות של 4–5 אנשים, שכולם צריכים להיות באותו גובה ולעבוד באותו הקצב כדי שאף אחד לא ילכלך לאחר. זה מוציא את הרוח מהמפרשים. זאת הסיבה שבחרתי להתעסק בעיקר בשלבי הגמר של אכלוס הבניין, כמו החלפת אבנים שבורות. כיום קבלנים פחות מתייחסים לדברים הקטנים ושומרים אותם לעובדי הגובה בסוף הבנייה, שיטפלו במה שהם הזניחו כי הם מיהרו לבנות".

2. טכניקות

העבודות בגבהים מתבצעות כיום בשתי שיטות עיקריות: הסנפלינג המסורתי, כלומר גלישה בחבלים מגג הבניין, ומתקני קבע שבנויים בראש המגדל. אורי כהן, סמנכ"ל בחברת סיג המתמחה בפתרונות קבע, מסביר כי "אף מתקן קבע אינו דומה לשני. כל מתקן נעשה בתפירה ייחודית למבנה שבו הוא מותקן. האתגר הוא לא אקט הניקוי, אלא איך להגיע לכל נקודה במבנה".

מתקן הקבע מעלה ומוריד את העובד על ידי מסילות ומקרב אותו לנקודה הרצויה בבניין באמצעות זרוע טלסקופית שמתכווצת או נמתחת. מהזרוע יורדים כבלים עם "גונדולה", הסל שבו נמצא העובד. במבנים עם חלקים בולטים ושקועים נדרשות זרועות מורכבות יותר, עם התקני חדירה שיאפשרו גישה לכל חלק.

נפתלי קידר, מנהל מחלקת מתקני הקבע בסיג, אומר כי "במגדל שרונה החדש שמעוצב כספירלה, למשל, יש קיר ישר עם שיפוע מאוד גדול, ואם תרד בלי עזרה של פיני ריסון שמווסתים את התנועה, תתרחק מהקיר ולא תגיע לחלונות. אתה חייב לנעוץ פינים בכל 4 מטרים, ולכן הניקיון במגדל הזה מאוד איטי ולוקח פי שניים זמן לעומת בניין עם קיר ישר. והניקיון הוא כלום יחסית לאתגרים כמו החלפת זגוגיות, ששוקלות המון".

3. פדיחות

העבודה בגבהים מזמנת אתגרים לא שגרתיים, מפגעי מזג אוויר עד דיירים מופתעים שמגיבים בתוקפנות. "חברת הניהול של הבניין אמורה לעדכן את הדיירים על זמני עבודות הניקוי, אבל זה לא מונע סיטואציות מביכות, כמו מישהו שיוצא מהמקלחת וכדומה. חלק מהמיומנות שלנו היא לא להביך את המובך, לעבור הלאה", מספר בן זאב. "כדי למנוע אי־נעימות אנחנו נותנים מכה קטנה עם הרגל בחלון שאליו אנחנו יורדים, סימן שמתריע 'הנה אנחנו מגיעים'. ברוב המקרים זה פותר את אי־הנעימות, ואם לא, החבר'ה יודעים שעל החלון הזה מדלגים וממשיכים למטה".

רון קסוטו, בן דודו של בן זאב שעובד עמו בחברה, נזכר כי "במהלך שיחות השלום בטאבה ניקינו את מלון הנסיכה באילת, שבו התאכסן שמעון פרס. הודעתי לביטחון שאני עומד לבצע גלישה, אבל הם כנראה שכחו להודיע למאבטחים, וכשהשתלשלתי מטה לתוך המרפסת הם קפצו אליי עם אקדחים שלופים. צרחתי בבהלה 'אני רק מנקה פה!', ונראה לי שאם פרס היה בסוויטה באותו רגע, בטח היו יורים בי כבר".

4. חרדות

"אני מטפס מגיל אפס בערך", מספר קסוטו. "כשהתחלתי לעשות סנפלינג הייתי חסר פחד לחלוטין. רק כשנולדו לי ילדים התחלתי לפחד פתאום, לחשוב על זה שאני עובד בגובה 130 מטר. ילד בן 21 לא חושב על מה יכול לקרות. כשהייתי צעיר ופוחז עשיתי הרבה שטויות. היה לי קוקו מאוד ארוך, ויום אחד, ברגע של חוסר תשומת לב, הוא נתפס לי בחיבור של החבל. הייתי תלוי מהקוקו שלי. הבוס שלי בא לגזור אותו כדי לחלץ אותי, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן. יצאתי מזה בדרך מאוד לא נעימה שעדיף לא לפרט. אבל זה אחרת כיום, כשאני יודע שיש לי מה לאבד וזוכר שיש לי לאן לחזור".

היו לך התקפי חרדה בגובה?

"לפני כארבע שנים יצאתי מקומה 28, נתליתי על החבל, ופתאום נבהלתי נורא. אמרתי לעצמי: 'אתה מטורף!'. טיפסתי בחזרה פנימה ואמרתי לבוס שהיום אני לא ממשיך. לא יודע להסביר את זה. זה היה רגע כזה ונגמר. אני לא קורא לזה התקף חרדה, אלא התקף הבנה. לאנשים בעבודה הזאת יש משהו לא בסדר בראש. כי אדם נורמלי אמור לפחד מלהיות תלוי על חבלים בגובה 100 מטר".

5. רובוטים

ירון שוורץ, שותף מייסד ובעלים של הסטארט־אפ סקייליין רובוטיקס, רוצה להעלים מהעולם את מנקי החלונות. "זה די משוגע שאנשים מסכנים את חייהם בשביל ניקיון חלון", הוא אומר. "אם העבודה מסכנת, מלוכלכת ומשעממת כנראה שרובוט צריך לעשות אותה". הפתרון שלו הוא רובוט בשם "אוסמו", הבנוי ממברשת על זרוע רובוטית המחוברת למצלמה עם חיישנים. לאוסמו יש יכולות למידה, והוא מתאים את עצמו לזווית המשטח שהוא מנקה במהלך העבודה. "אנחנו מחקים את הגמישות של הזרוע האנושית", מסביר שוורץ, "אבל עושים זאת באופן הרבה יותר טוב כי הזרוע הרובוטית לא מתעייפת כמו זרוע אנושית".

שוורץ טוען שזה גם ישתלם יותר בהשוואה להעסקת עובדי גבהים, ששכרם נאמד ב־11 אלף שקל לחודש. "עלויות התחזוקה של בניין הן מטורפות, בין היתר בגלל כוח אדם ותוספות סיכון. אבל לרובוט לא אכפת מסיכונים. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו? אם נשבר, קונים חדש. זאת מערכת שמחזירה את ההוצאה עליה בתוך ארבעה חודשי עבודה".

מתי המוצר יבשיל?

"ברבעון הבא נתחיל פיילוטים בארצות הברית במטרה להפיץ מסחרית עד סוף השנה שם ובישראל".

ניקוי חלונות אנושי יעבור מן העולם?

"כן. בתוך 5–7 שנים הוא כבר ייעלם מהנוף בארצות הברית, ובהדרגה זה יתפשט לכל העולם".C

ניקיון חלונות תלוי בהרבה גורמים", מסביר ניסים כהן. "פעם הרוח נעה בכיוון אחד ואז משתנה והכל מתלכלך. המים על החלון לפעמים עולים למעלה כשאתה יורד למטה עם צוות שצריך לעבוד באותו גובה וקצב כדי לא ללכלך אחד לשני. זה מתיש"

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"כמה כיף היה להאזין למשפט דמיאניוק בגובה 30 קומות"

מי שפספס את הבום הגדול של ענף הניקוי בסנפלינג הוא הח"כ לשעבר משה פייגלין. "השתחררתי מהצבא ב־1984, וקצת יותר משנה אחר כך הקמתי את החברה הראשונה לניקוי חלונות בסנפלינג בישראל", הוא נזכר. "אז לא היו כל כך הרבה אפשרויות בארץ, והענף לא היה יכול לפרנס יותר מחברה או שתיים. בורסת היהלומים היתה לקוח טוב שלי, גם בניין אלביט בחיפה. העסק צמח ל־12 עובדים, אבל כשהסכם אוסלו ב' נחתם ב־1995, סגרתי אותו כי רציתי להיכנס לפוליטיקה, שהיא, אגב, תחום הרבה יותר מסוכן".

הזיכרונות של פייגלין מהתחום צבועים בוורוד. "כשאני רואה מנקי חלונות מהצד, אני חושב לעצמי: 'איזה כיף היה'. אני זוכר שישבתי לי על החבל בבית הפירמידה בתל אביב, מקשיב באוזניות למשפט דמיאניוק תוך כדי ניקוי חלונות וצופה על רחוב המסגר. אתה עם עצמך, והפחד חולף כשמתרגלים. זה מתחבר להרפתקנות, למאצ'ואיזם של בחורים צעירים שמסיימים צבא".

פתרונות טכנולוגיים כמו פיגומי קבע לא היו אז בנמצא. "אז ישבת על דרגש עץ קטן, גולש עם הדלי שלך, ונותן טיפול לקירות הזכוכית", הוא נזכר. "האתגר היה לקחת ויטרינה גדולה ולגמור אותה במשיכת קולמוס אחת. כי אם לא ניקית בוויש אחד, צריך להתחיל הכל מהתחלה. לכן בעיניי זאת אומנות. לא פעם, כשעברתי ברחוב ליד מנקה חלונות ביקשתי ממנו שייתן לי להרגיש שוב ביד את הסקוויג'י (מגב שבגבו ספוג, דב"נ)".

היו אז אתגרים ארכיטקטוניים שלא מתחשבים במנקים?

"בוודאי. אלה האתגרים שהכי אהבתי. לא היה פשוט להגיע לקצוות של בניין הפירמידה, ונדרש חבל שמושך אותך הצדה בנוסף לזה שמגליש אותך למטה כדי שתרד באלכסון. במגדל הנביאים בחיפה היו מנהרות זכוכית שהצריכו גלישה מורכבת. אבל האתגר הכי קשה היה מלון הייאט בירושלים (כיום מלון דן). היה בו פתח קטן במרכז התקרה שאפשר דרכו להשתלשל פנימה, וממנו היית אמור להגיע לכל החלק הפנימי של תקרת הזכוכית בלי שיש במה להיאחז. ומכיוון שיש בתחתיתו בריכות דקורטיביות עם מזרקות, לא היה אפשר להעמיד שם מעלון או פיגום מהרצפה. יש סיכוי טוב שהם לא ניקו את התקרה מאז".