הנה הוא כבר כאן, חודש אלול. אחרי 'בין הזמנים' במתכונת הישרדות, של פעילות אינטנסיבית על אוטומט וכוננות תמידית, יש רגע כזה שאפשר לעצור, להתבונן ולחשב מסלול מחדש. אחרי תקופת הטיולים, קל להתחבר לרגע הזה, כי גם בנסיעה, הנופים מתחלפים, השלטים מהבהבים, ולפעמים אנחנו לא בטוחים, האם זו הדרך, האם אנחנו בכיוון? אז עוצרים בצד הדרך ומחפשים, בודקים אולי תעינו או טעינו, בדיוק כך עלינו לעשות בזמן אלול כדי לזכות ולהגיע ליעד.

סגולת הזמן הזה באה מכוח ארבעים הימים ששהה משה רבינו בשמים. כותב ה"שפתי חיים", הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, שאם לא היו חוטאים בעגל, היינו זוכים לתורה של לוחות ראשונים, ומכוח זה להשפעת הזמן של ארבעים ימי רצון הראשונים. אבל כבר בראשית הבריאה נקבעה האפשרות שבני ישראל לא יעמדו בניסיון ויצטרכו לקבל את התורה על ידי הלוחות השניים. ארבעים הימים של הלוחות השניים הם מראש חודש אלול עד יום הכיפורים. כך, קבלנו תורה של בעלי תשובה וכוח השפעת הזמן של אותם ארבעים ימי רצון נשאר לדורות. אלו הם ימי אלול, ימים של השפעה עצומה משמים, של רחמים, סליחה ותשובה.

לפני כמה שנים, בנסיעה חזור מהרצאה בדרום, בשעת לילה מאוחרת, כאשר הרחובות שקטים וכמעט ריקים, ראינו לפתע בצד הדרך, בכניסה לעיר דמות של ילד קטן. פעוט ממש עם מכנס קצר, גופיה וחיתול ביד. שילוב מאוד חריג בנוף הלילה השחור, אחרי שקלטנו שזו אכן מציאות ולא חלום, עצרנו את הרכב, ניגשתי אליו ושאלתי אותו לשמו, הוא הסתכל עליי וענה לי: 'אבא'. ניסיתי לשאול איפה הוא גר, והוא שוב עונה לי: 'אבא'. אז שאלתי אותו: 'איפה אבא?' והוא בכה ומלמל 'אבא, אנ.. אנ... אוצה אבא" והצביע על הכביש. הבנתי שאבא שלו נסע.. נתתי לו יד וחיפשתי את הדרך להחזיר אותו הביתה.

עכשיו בפתח האלול, חשבתי שהסיפור הזה הוא כמו משל אלולי, והילד הזה בסיפור, יכול להיות כל אחת ואחד מאיתנו. בעצם העולם הזה נקרא 'לילה' ואנחנו נרדמנו, לפתע געגועים פנימיים והשתוקקות מעוררים אותנו באמצע הלילה, לחפש את אבא. כך אנחנו מתעוררים לחפש את המסלול מחדש באלול, באמצע שגרת החיים, מעבר לכל הגיון, קמים ומחפשים, עם כוונה ועם בכי השופר שבלב. "אני לדודי" עם הרבה ציפייה חוזרים חזרה לאבא.

כשמחפשים את אבא, לא באמת הולכים לאיבוד, אלא יוצאים לחיפוש. גם אלול בארמית זה חיפוש. יש לנו את הדרכים הטובות ביותר להגיע אליו, המסלול כבר מוכן – תשובה ותפילה וצדקה. חז"ל הגדירו את ההשפעה המיוחדת של חודש אלול בפסוק: "אני לדודי ודודי לי". פסוק משיר השירים, שראשי התיבות שלו מצטרפות למילה -אלו"ל. למעשה, פסוק זה מתווה לכל אחד מאתנו את הדרך. נקודת המוצא – "אני" והיעד "דודי". מה שמוטל עלינו בימים האלו, להכין את הכלים לקבל את השפעת הימים האלו, שיקרבו אותנו ליעד. מה הכלים? כוונה, רצון ומעשים טובים שאחריהם נמשכים הלבבות לאבא האהוב.

בספר פרקי מחשבה של הרב עזריאל טאובר שליט"א מופיעה התייחסות מעניינת ללשון יחיד של הפסוק שאומר "אני לדודי" ולא "אנחנו לדודנו". הרי מדובר בכלל ישראל שעתידים להמליך את השם יתברך בראש השנה, לכאורה מתאים יותר להשתמש בלשון רבים. כאן מתגלה לנו עוד סוד גדול של ימי אלול, שההכנה העיקרית וההתחלה המשמעותית לתהליך ההתקרבות לדודי, להמלכת הקב"ה על כל המעשים בראש השנה מתחילה ב'אני' – האני שלי!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במשך השנה אנחנו עוברים מצבים ונסיונות שונים, שמכסים מאיתנו את התחושות של אני לדודי, ואנחנו מזדהים רק עם האני החיצוני שלנו. משלימים עם החולשות, בטוחים שזה האני שלנו. עסוקים ב'קשה לי', 'אני לא יכול', או 'ככה אני'. אבל זה לא האני האמיתי. כי יש לנו את האני שיכול להתקרב לבורא עולם. כל יהודי יחיד ומיוחד, שיש לו משהו ייחודי, שרק הוא יכול לתת לבורא עולם! השם יתברך מחכה לכל אחד מאתנו בכל יום שיבוא ה"אני לדודי".

כן! יש בתוכנו אני אחר, אני לדודי, שמחכה שנגלה אותו, אני הצמא ורעב, לא למים ולא ללחם, אלא לדבר ה'. אני ששואל מה התפקיד שלנו עכשיו, מה השליחות שלי עם בעלי, או עם אשתי, או עם הילד שיש לו קושי חברתי. אני שמחובר לערך האמיתי של המחשבות ושל הדיבורים, בכל המצבים. זה האני שאנחנו מייחלים לו. עיקר תוכנו של חודש אלול הוא לגלות את האני הזה, המיוחד שלנו ואת הייחודיות והעוצמות שיש בכל אחד ואחת מאתנו.

האני הערכי הזה שבתוכנו, שיש בו כל כך הרבה אמונה והוא יודע איך להתעלות ולהתגבר על כל משבר. איך להפוך "מכירת חיסול" ל"יריד הזדמנויות", אני שנותן לנו כוח לעשות חיל. רגעי ההתפכחות של אלול הם מתנה וזמן לעצור ולחפש. כשיוצאים לחיפוש של אבא, מוצאים אותו, מגלים במוחש את התממשות 'אני לדודי ודודי לי' ויודעים שהגענו ליעד.

 

התחברות - כלים מעשיים של אמונה לחיים הרמוניים, סדנאות ומפגשי יעוץ אישיים בכל תחומי החיים.