עוד יום ועוד יום חולפים מתפילות הימים הנוראים, ונראה שאת הניגונים ששרנו בהם לא נוכל להפסיק. עדיין המילים: "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" – עומדות ומושלות בנו.

עדיין אנחנו מייחלים לקל עם: "אוחילה לקל"

עדיין אנו מתחננים לה' במילים: "אבינו מלכנו, חוננו ועננו".

"וכל מאמינים שהוא אל אמונה" – מפמפם באזננו.

"ותערב עליך עתירתנו" – לא מניח לנפשנו.

מילות התפילה חדורות עמוק בתוכנו, עד שלא ניתן להפריד בינן לביננו.

ההרגשה היא כאילו מישהו תקע אותן במסמר עמוק לתוך ראשנו, לתוך מוחנו, עד שלא ניתן יהיה לנצח לשלפן ולהוציאן משם.

אני מבשלת את המאכלים לחג הסוכות, ובמוחי עדיין: "כי הנה כחומר ביד היוצר.. כן אנחנו בידך...".

אני מקרצפת את המרצפות וצוהלת עם: "אמת מה נהדר, היה כהן גדול..."

ואני משכיבה את נכדי, שבאו לעזור לי במלאכת הסוכה, עם: "אנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו, אנו עבדיך ואתה אדוננו".

אני רוצה לדבר בטלפון עם החברה ולספר לה מה שראיתי מבעד לחלון, אבל אני תופסת את עצמי ברגע האחרון. המילים: "אשמנו, בגדנו" – אוחזות בי כמו בצבת ולא נותנות לי לדבר לשון הרע.

אני מביטה למילות התפילה הללו בעיניים ושואלת אותן:

"איך אתן עושות את זה? איך אתן, מילים, כן, בסך הכול מילים, מסוגלות להפוך אותנו לאנשים טובים יותר?"

אני מרגישה שהמילים המרוממות הללו מוסיפות לי כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה טוהר וכל כך הרבה נשמה לגוף.

אני מרגישה שהן מחזיקות אותי ומסייעות לי בכל רגע ובכל שעה שאני נושמת וחיה.

אני שרה את: "שמך מעולם עובר על פשע" ושואלת את עצמי:

"איך עושים את זה, שהמנגינה הזו תישאר לנצח? שאת המנגינה הזו, שכרגע מושלת בי, מולכת בי, מכוונת אותי, לא אשכח מחר ולא מחרתיים ולא בעוד חודש או חודשיים? איך???

ואז אני נזכרת שבעצם המילים הללו והמנגינה הזו גם היו קיימות לפני שנה ולפני שנתיים, הן כיכבו גם לפני שלש וארבע,  ויום אחד הן פוסקות. הן פורשות, הן הולכות לשבת מהצד ולצפות בנו, לראות איך אנחנו, שמתחילים את חיינו, את ימי שגרתנו ואת המשך שנתנו, נוהגים.

הן מביטות בנו וצופות. הן רוצות לראות אם הן עדיין מלוות אותנו, או ששכחנו מהן לגמרי, רוצות להבין אם ניבננו מהן, אם צמחנו, או רק הצצנו ופרחנו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואני מייחלת לעצמנו שהמנגינה הזו תישאר בתוכנו, תוביל אותנו, תוליך אותנו ותנווט את דרכנו לנצח,

כי כל עוד נרצה לאחוז בה, היא תאחז בנו.

כל עוד לא נפקירה לרוח – היא תישאר חיה בתוכנו.

נכון, לא ייתכן להיות כל הימים כמלאכים, אבל באמצעותה נשאף להיות לפחות בני אדם.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק לחלוטין. היא  חיה בקרבנו. היא חלק מדמנו.

וכשנעמיד מול עינינו תמיד את "שמע ישראל" ואת "ה' הוא האלוקים" - יהיו לנו בעזרת ה' חיים טובים מאושרים.