אאא

במאמרי זה ארצה להתייחס לצעד היציאה לעבודה מהזווית הרגישה והנפיצה ביותר שלו: מערכת היחסים בין אברכים לעובדים. ראשית אתייחס לתחושת הנחיתות של העובדים בפני הלומדים, ואטען שבטעות יסודה. לאחר מכן, אתייחס לתגובה ההפכית: היחס המזלזל כלפי אברכים בקרב אחדים מבני הישיבות שבחרו לצאת ולפרנס את משפחתם. יחס זה, לדעתי, הוא בעיה חמורה. לצד זה שהוא פוגע באברכים, הוא מקלקל את ההזדהות של העובדים עם חיי תורה ומצוות.

אני כותב את הדברים מזווית הראייה שלי, הממוקמת בנקודה אסטרטגית לא רעה: אברך כולל מן המניין מחד גיסא, וראש כולל-ערב לחרדים עובדים מאידך גיסא. מאמר זה הוא תמצית של דיונים ארוכים ומחשבות ארוכות עוד יותר.

 לכתחילה או בדיעבד?

"האם היציאה לעבודה היא לכתחילה או בדיעבד?" זוהי שאלת השאלות, הנידונה בכל פורום ובכל מפגש העוסק בנושא היציאה לעבודה. שאלה זו אינה ריקה. אנו מחנכים את ילדינו מינקות כי לימוד תורה הוא הערך הנעלה ביותר. לא זו בלבד, אלא שבמקורותינו אכן יש יחס הערכה מיוחד ללומדי התורה. ניתן לומר כי ביהדות יש ללומדי התורה מעמד נעלה יותר.

היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"?

לאורך כל התורה חוזר ונשנה המסר, ששבט לוי הוא השבט הנבחר, ומעמדו רם מעל כל השבטים האחרים. בספר דברים נאמר:

 לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, אשי ה' ונחלתו יאכלון… כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים.[1]

מעמדו הגבוה של שבט לוי והבחירה בו להיות משרתי ה' מתגלמים במעלתם התורנית ובמשימה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".[2] כדברי הרמב"ם:

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

בהמשך אומר הרמב"ם כי המעלה המיוחדת של הלוויים אינה שמורה דווקא לבני השבט, אלא לכל לומדי התורה:

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים.[3]

המסר המתקבל הוא, כי לומדי תורה רציניים המקדישים את חייהם לכך, הם מורמים מעם. יש לתמוך בהם, יש לשחרר אותם ממחויבויות חברתיות בסיסיות, ויש לכבד אותם כראוי למעמדם. ואכן, כבוד התורה הוא ערך חשוב ביותר, עד כדי השוואה בין מורא חכמים למורא שמים, כדברי חז"ל: "את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".[4]

חובה זו אינה רק כלפי מורי הוראה לרבים, אלא כלפי כל מי שמקדיש את חייו לתורה ברצינות, כלשון רבנו יונה:

וכן בכלל האפיקורס – האומר: מה הועילו לנו הלומדים בלמודם? היש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא? מעולם לא התירו לנו את כל עורב ולא אסרו לנו בני יונה! ואלה האנשים – גם לא שמעו גם לא ידעו גם לא פתחה אזנם על התועלות הנמצאות בעסק התורה, ובעבור זאת עסק התורה שפל בעיניהם, והמה היו במורדי אור מעלתה.[5]

כלומר: יש להעריך כל אברך המקדיש את חייו ללימוד התורה, גם אם אינו מורה הוראה לרבים או מחבר חיבורים תורניים מהפכניים.

מנגד, העבודה לצרכי פרנסה היא צעד חיובי, המוזכר בהערכה באין ספור מקומות בדברי חז"ל. אציין כמה מהם: "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (הוריות י, א); "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פרק ב); "חייב אדם ללמד את בנו אומנות" (קידושין כט, א).

לחובת הפרנסה השלכות הלכתיות שונות. לדוגמא, מותר לצאת לחו"ל לצורך פרנסה (מו"ק כד, א) רבותינו פטרו את הפועלים מברכה רביעית בברכת המזון (ברכות טו, א), ויש מהפוסקים האומרים שמותר אפילו להפליג לצורך זה בספינה בערב שבת, משום שזו נחשבת נסיעה לצורך מצוה (שו"ע או"ח רמ"ח).

כל אדם רוצה להרגיש את עצמו מושלם, או לכל הפחות קרוב לשלמות. כמעט בלתי אפשרי לחייב אדם להיות "בדיעבד", "מוחמץ", "סוג ב'", או כל שום וחניכה דאית ליה. כל אדם רוצה להצטיין ולבקש מעלה, וטוב שכך. אנו מבקשים בכל יום: "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". היעלה על הדעת שעל אדם העושה צעד תורני, חיובי ומתבקש מבחינה אנושית בסיסית, לחוש את עצמו "בדיעבד"? לא יתכן. התחושה הטבעית מתקוממת. בלתי אפשרי לדרוש מאדם שיחוש עצמו מוחמץ, וקשה לעלות על הדעת שזוהי הדרישה של התורה. כיצד אפוא אפשר לדרוש מאדם לצאת ולפרנס את משפחתו, ובו בזמן לומר לו כי פעולה זו תפגום במעלתו?

 לחשוב על הכלל

אולם גישה זו שגויה מיסודה, כפי שניתן לראות בדברי הגמרא בחולין:

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל; והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (וזה מה ששלחו משם: שיבקשו לומדי התורה רחמים על עמי הארץ, כי ללא קיומם של עמי הארץ לא יהיה קיום לתלמידי החכמים).[6]

עם ישראל בנוי כיחידה אחת המיועדת לתפקיד אחד, להאדיר את שם ה' בעולם. תפקיד זה מתבצע בשילוב כל השבטים בעם ישראל, כל אחד מהזווית המיוחדת לו. יש בעם היררכיה, אבל כל שלב בהיררכיה זקוק לשלב שתחתיו. לומדי התורה נמצאים בראש הפירמידה: הם עוסקים בליבון רצון ה' ובדבקות בו כל ימיהם. אלו היו שבט לוי בזמן המדבר וישוב הארץ, ואלו לומדי התורה כיום. אבל שבט לוי אינו חזות הכל. הקב"ה רוצה "עם", והעם מורכב מחלקים רבים נוספים. כפי שהעץ אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק אשכולות, כך העם אינו יכול להתקיים אם יהיו בו רק תלמידי חכמים. העם זקוק לכל חלקיו. בלעדיהם – אינו בגדר עם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל… השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה

כבוד שמים מתרבה בבריאה לא רק על ידי לומדי תורה, אלא גם על ידי מקיימיה. אברך מתמיד מחובר אל הקדוש ברוך הוא בכל נימי נפשו על ידי העיסוק בתורתו ועל ידי הרבה עבודה עצמית, אבל גם עובד לפרנסתו אמור להיות מחובר אל הקדוש ברוך הוא בדרכים משלו: על ידי עמידה על משמר ההלכה במשא ומתן, על ידי הישמרות מאיסורים כמו ייחוד או גלישה באינטרנט למחוזות אסורים, על ידי הפצת אור תורה אצל עמיתים לעבודה רחוקים מיהדות, וכן על זו הדרך.

איזה תפקיד מרומם יותר? תפקיד לימוד התורה. לומדי התורה הם לב העם. איזה תפקיד נצרך יותר לתיקון השלם של הבריאה? השאלה אינה שאלה. שני התפקידים נצרכים והם משלימים זה את זה. עץ ללא אשכולות הוא עץ סרק, אבל גם עץ ללא ענפים אינו יכול להניב פירות.

אין כאן שאלה של לכתחילה או בדיעבד. ברור לכל בר-דעת שלא כולם יכולים להיות בראש הפירמידה. אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה. כך מתנהלות כל המערכות בחיים. כל חייל שואף להצטיין בצבא, להצטרף לסיירת מטכ"ל. ואם לא הצליח? כנראה אין זה מקומו. אפשר להתברג היטב במערכות אחרות ולהביא בהן תועלת לא פחותה. עם מלוא ההערכה והכבוד לאלה שהגיעו לצמרת, אי אפשר לומר כי אלה שלא הגיעו לשם הם "מוחמצים". הם הגיעו אל השלמות בדרכים משלהם.

השלמות של האדם אינה ההגשמה העצמית המנותקת מהקשר כולל. אדם צריך לשאוף למעלה, אבל הוא צריך גם לדעת תמיד כי אם הוא אינו מוצא את מקומו בצמרת, אין זו החמצה. השלמות שלו מושגת דרך מילוי תפקידו במארג הכולל של הבריאה על הצד הטוב ביותר.

עמדה זו קשה מעט לעיכול. אבל לכאורה זוהי התמונה המתקבלת מלימוד המקורות.

המבט על לומדי התורה חייב להיות מבט של הערכה על אנשים שהגיעו לצמרת של האומה. שבט לוי תופס בתורה מקום של כבוד באופן מודגש ובולט. אולם כל זה אינו אומר כי יציאה לעבודה היא "בדיעבד". לכל אחד מלאכה מיוחדת ותפקיד חשוב בחיים, ועל האדם לדעת את מקומו בכלל, ולא להתגדר במקום שאינו שייך לו.

 לנהוג כבוד בלומדי התורה

עד עתה התייחסתי לתחושת ההחמצה, השגויה לדעתי, של אנשים שבחרו לצאת לעבוד ולפרנס את משפחותיהם. בעיה חמורה לא פחות היא תחושת המרירות המבצבצת לעתים קרובות, קרובות מדי לטעמי, מפיהם ומפי כתבם של אנשים מוכשרים שלא מצאו את מקומם בבית המדרש. בתגובה הפכית לאיזה יחס מזלזל שסובלים העובדים מצד האברכים, הופכים אברכי הכוללים מטרה לחץ וסופגים הררי ביקורת על כל צעד שהם עושים.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים?

שוחחתי לאחרונה עם אדם מוכשר המשלב כרגע לימודים תורניים ואקדמיים. בבוקר הוא לומד בישיבת מיר ואחר הצהרים באקדמיה. הוא המשיל את תופעת הכוללים לקבוצה שהחליטה להתפלל שחרית כל יום עם הנץ החמה, וחינכה לזה את ילדיה באדיקות. בדור השני קמו כמה מחברי הקבוצה והחליטו שקשה מדי לקום בהנץ, ואפשר להתפלל גם לפני סוף זמן קריאת שמע. קמו הוותיקים על רגליהם והרימו קול זעקה: "היתכן? להתפלל בשמונה בבוקר? כל כך מאוחר? זה ממש בדיעבד!" לעומתם, המאחרים ניסו להסביר שתפילה לפני סוף זמן קריאת שמע מותרת לכתחילה.

הנמשל, כמובן, הוא האברכים המזלזלים בעובדים לפרנסתם.

"יש המשך לסיפור," עניתי לו. "האנשים הללו שקמו להתפלל בשמונה לא הסתפקו בטענה שמותר לכתחילה להתפלל לפני סוף זמן קריאת שמע. הם המשיכו וטענו שקימה בהנץ היא מאמץ מיותר ובזבוז זמן, ואין בזה שום ענין הלכתי".

הוא כמובן לא נשאר חייב: "האנשים שקמים בשמונה טוענים, שאלו שקמים בהנץ חוזרים מהתפילה עייפים, נוהגים ברכב בחוסר ערנות, ועושים תאונות".

בגישה זו, לדעתי, טמונה ליבת הבעיה.

יש מקום של כבוד, לכתחילה שבלכתחילה, גם לאנשים שאינם נמנים על שבט לוי. אבל אם אותם אנשים אינם מוכנים להכיר בהשקפותיו ובאורחות חייו של שבט לוי, אינם מוכנים לכבד אותו ולהבין את חשיבותו, אנו בבעיה.

מדוע כל כך הרבה אנשים שיוצאים לעבוד רואים צורך למקד את העדשה על החסרונות של האברכים? האם אכן הכשלים של המערכת הזו הם חזות הכל? מדוע טחו עיניהם מראות את אברכי המשי המתעלים במגוון תחומים: צניעות, הסתפקות במועט, הידור בהלכה והשקעה בחינוך ובשלום בית? ואיך אפשר להתעלם מעיקר העיקרים – ההשקעה העצומה בלימוד התורה?

השתתפתי פעם בדיון בפורום מקצועי, ועלתה שם שאלה על מערכת היחסים המורכבת בין אנשי העולם הגדול, לבין אברכים הנטועים ראשם ורובם בעולמה של תורה. אחד המשתתפים הגיב: "היה מעניין להוסיף לדיון הזה כמה אברכים שאינם יודעים איך לפתוח מיילים". ספונטנית הגבתי: "היה מעניין לא פחות לשאול את המשתתפים מה דעתם עליהם". משתתף אחר נענה לאתגר והגיב בכנות שהוא מתחבר יותר לאברך שאינו יודע לפתוח מיילים, מאשר לאדם שאינו יודע לפתוח משנה ברורה. יפה. אבל האם אכן הוא משקף את הכלל? מסופקני.

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו?

ההערכה לאברכים, היא המבחן לשאלה: מה קודם למה, מה מופיע קודם בסולם הערכים בחיינו? האם הערך העליון הוא לשמור את המצוות ולהתחבר אל הקדוש ברוך הוא ואל תורתו, או להיות מתקדם, אקדמאי ומשכיל, מצליח ועושה כסף? זוהי שאלה מהותית, שהתשובה עליה משפיעה על חייו של כל יהודי, בין אם הוא עובד ובין אם הוא לומד.

הדרישה לחוש הערכה וכבוד ללומדי התורה אינה דרישה זניחה במערכת התורה והמצוות, היא תופסת מקום די מרכזי, כאמור לעיל. ההסבר לזה הוא פשוט. ההערכה לדברים מצביעה על מדרג חשיבותם. מדינה שבה אנשי הצבא מייצגים את המעלה הגבוהה ביותר, מוכיחה שהכח הוא הדבר החשוב ביותר בה. מדינה שבה האקדמאים נמצאים בקדמת הבמה, מוכיחה שהחכמה היא הדבר החשוב לה ביותר.

לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב

מעם ישראל נדרש – בהתאם לתפקידו – להעמיד את קיום רצון ה' במרכז החיים, לפני התרבות, לפני ההצלחה הכלכלית, לפני העוצמה הצבאית. מסיבה זו, לומדי התורה, הדבוקים בקיום רצון ה' והוא מרכז עולמם, אמורים לתפוס את ה"מזרח", את מרכז תשומת הלב. שבט לוי המקורי היה שבט שהקדיש את חייו לעבודת ה'. הם לא התגייסו, לא עבדו, ולמעשה היו מודרים ממערכות החיים הארציות במדינה. חייהם נעו סביב בית המקדש ולימוד התורה. תפקידם היה לשמש מצפן רוחני ומוסרי לכל העם, ולהזכיר לו שעיקר מטרתו היא להיות עם קדוש לה'.

וזוהי לשון בעל "החינוך":

לפי שהאל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם, ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה' אנשי אמת אנשי שם. ובהיות רצונו יתברך ברוך הוא בזה הביא עצות מרחוק לסבב דרכים להיות עסקם בחכמה ותמיד כל היום יהיו עליה שוקדים, והנהיג וסדר אותם במנהגים נכונים ונעימים ובנימוסים יקרים וחזקים למען ילמדו לדעת את ה' מקטנם ועד גדולם, ויעמוד זרעם ושמם קיים לעולם. ומן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם היה להיות שבט אחד כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות, לא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, וכל זה להיות סבה אליו להוציא עתותיו על כל פנים ללמוד חכמות ולהבין דרכי האל הישרות,והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. ועל כן בהיות השבט הזה נבחר הוא וזרעו לעולם אל עסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכין לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם, וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, היה מרצונו שיספקו להם אחיהם כל מחייתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם.[7]

זוהי הסיבה ששבט לוי אמור להיות במרכז העניינים, בצמרת. זו אינה דרישה זניחה אלא יסוד מרכזי בתפיסת העולם של יהודי, הוא אינו עם ככל העמים, הוא בעל שליחות ויעוד, לקיים את דבר ה' בחייו הארציים. זהו היחס הנדרש כלפי שבט לוי המיתולוגי, וזהו גם היחס המתבקש כלפי ממשיכיו – לומדי התורה, או מוטב נקרא לילד בשמו: האברכים.

זוהי לשון רבנו יונה:

יסוד לנפש האדם וצבי עדיו והטוב והעיקר והתועלת והיקר אשר בו – עבודת השם יתברך ויראתו ותורתו, כמו שכתוב (קהלת יב): "כי זה כל האדם". ודבר זה כבוד השם יתברך. והמבזים לתלמיד חכם ויראתו, מבטלים הידיעה הזאת ומראים ההפך בהנהגתם, וכאילו אומרים אמור כי אין העבודה עיקר, וכי שורש דבר נמצא מבלתי עבודת השם יתברך, והם מחללים את התורה, על כן יאבדו מתוך הקהל ויכלו בפיהם, כי הם עובדים את ה' מבלי עסק התורה. הלא הדבר ידוע, כי אין העבודה מתקיימת בלתי על ידי לומדי התורה אשר יהגו בה יומם ולילה, כי הם יורו דעה ויודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, והם יעמידוה בישראל לבלתי תשכח מפי זרעם, ובמקום שאין עוסקי תורה ירבו המכשולים וישר באדם אין, על כן יכבדו עבדי השם יתברך את חכמי התורה לכבוד השם יתברך, ולהודיע כי עבודתו לבדה עיקר הנמצא.[8]

כלומר הכבוד לאברכים לומדי התורה הוא הוכחה לתפיסת עולם שבה מרכז החיים ומטרתם הוא קיום רצון ה'. זלזול בלומדי התורה, חס וחלילה, מוכיח את ההיפך.

***

התרבות שבה אנו חיים מושכת מאוד לכיוון של חיים ארציים, חיים של עולם הזה, שבהם יש משמעות ערכית לתואר אקדמי, חשיבות עליונה לפרודוקטיביות וצורך להתערות בחברה החילונית המערבית שמסביבנו. האברכים הם ההיפך הגמור מכך. הם הסדין האדום של דוגלי אידאל ההתערבות. הם בעלי משפחות ולא מפרנסים; הם משיאים ילדים ללא בסיס כלכלי; הם אינם יודעים מילה באנגלית ומסתבכים כשהם צריכים לכתוב כתובת אימייל. הם חיים בעולם אחר, עולם שבו הציר המרכזי הוא לדעת ש"ס, לקיים כל סעיף קטן במשנה ברורה עם פסקי הגרי"ש אלישיב, ללמוד מוסר ולפחד מעונשי שמים. הם שבט לוי בגרסתו העדכנית. שבט לוי שאינו מוכן להחזיק אייפון גם אם הוא מסונן, ורוצה לחיות בעולם מנותק מתוך אידאל ובחירה.

לא אלמן ישראל, וברוך ה' יש גם רבים וטובים היוצאים לעבוד ואינם משנים את סולם הערכים. יש צורך להשאר עם היד על הדופק ולבדוק תמיד שלא איבדנו את הכיוון בחיים, שעיקר מטרתנו היא עדיין לעשות את רצון ה', וכל השינויים הם רק באסטרטגיה ובאמצעים: במקום בדרך הפרישות, בדרך התורה עם דרך ארץ. היעד חייב להיות ברור.

ובשם ה' נעשה ונצליח.

 מתוך אתר צריך עיון


[1]דברים יח,

[2] דברים לג,

[3] הלכות שמיטה ויובל פרק יג,

[4] קידושין נז, א.

[5] שערי תשובה, שער ג אות קנד.

[6] חולין צב, א.

[7] ספר החינוך, מצוה ת"נ.

[8] שערי תשובה, שער ג אות קמ"ח.