אאא

יום חמישי שעבר, פרשת ויקהל – שקלים. 

אברך רהוט הוא ר' שלום. רהוט, כריזמטי ומשכנע. תענוג של ממש לשמוע אותו טוען ומרצה את משנתו. אם אינכם חמושים בטענות מוצקות מספיק, מלכתחילה טוב תעשו אם לא תגיעו למצב של דיון איתו. רבים עשו זאת לפניכם, ויצאו משם כשידם על התחתונה.
הוא גם לא טורח להסתיר את משנתו, ויש לו, מסתבר, יותר מאחת כזאת.
אל הכולל הוא הגיע באותו יום, סוער מתמיד. "איך שאני רואה את זה" פתח בפתאוס, "אם על כל טלפון ו/או פניה פיזית שאני מקבל עם תרומה למצ'ינג, אקבל שקל אחד בלבד, אני בקלות הופך לגביר אדיר, כמו שבאמת חושבים שאני לפי מספר הפניות שאני סופג", נפנף במכשירו הנייד, כמו להמחיש את חומרת הענין. "ואם מישהו עושה איתי מצ'ינג, אז בכלל".
"ככה אי אפשר להמשיך" הוא ממשיך וצולף, "חייבים לעשות לזה סוף".
"תנוח דעתך ר' שלום" מנסה אחד להרגיע אותו, "הנה, בשבילך וורט טוב לכבוד שבת: מדוע נקראת פרשת מחצית השקל 'פרשת שקלים', והרי נתנו רק מחציות שקלים? על כרחך", מסיים הלה בנימה למדנית, "שמישהו עשה שם מצ'ינג!" הוא מקנח בתרועה רמה, המזכירה יותר נסיון כיבוי מדורת ל"ג בעומר באמצעות גלון נפט.
"רק לפני חצי שעה קיבלתי טלפון מגיסי", לואט – לוהט ר' שלום, "משרה נאה מצא לו, 'אחראי גיוס כספים', נו מילא. משום כבוד המשפחה הסברתי לו בעדינות מה אני חושב על כל הענין הזה, אבל לכם אני אומר", מסיים, ופניו להבים, "שככה אי אפשר להמשיך"!
@@@
יום ראשון, האחרון, פרשת פקודי.
אל הכולל מגיע ר' שלום, שוב סוער מתמיד. "אני אומר לכם, זו פשוט חובה לתרום למגבית של "יששכר באהליך". אני מתכוין, בלי נדר, לתת שם הוראת קבע של מאה שקלים לחודש. וזה לא קל לי, בכלל לא, אבל אני חושב שזה בדיוק הזמן לעשות מאמץ ולתת יותר מהיכולת".
כמה וכמה כוסות קפה הפסיקו באחת את פעולת הבחישה. יהפוך כושי עורו, לפני שר' שלום יחליף את השקפתו תוך יומיים.
"זה שוב גיסי", שיתף ר' שלום, בקול רך יותר. "כחלק מתפקידו ב'אחראי גיוס כספים', הוא צוייד בחומר הסברה של המגבית. השקיעו שם, אצל הרב ויסבורד. מפה לשם, יצא לנו יחד לראות את התיעוד, ואז לפתע רואים כולנו, באחד מסיבובי המצלמה בכוללים של "יששכר באהליך", את גיסי עצמו, יושב ולומד ברצינות. הפטרתי, בעדינות כמובן, כי זה מאד יפה שדאגו שם לאחראי גיוס כספים, שיראו אותו לפחות בצורה נאה ומחמיאה. גיסי התעלם משום מה, והמצלמה שבה לשוטט, והיא מתעכבת על הזוג שישב ספסל אחד מאחורה.
ראית אברך פשוט בוער באש של ריתחא דאורייתא. כלום, כך זה נראה, לא מעסיק אותו בחיים שלו, חוץ מהגמרא שמונחת לפניו. כשמדברים על "חזו חזו בני חביבי" – מתכוונים אליו. רגש של הערכה פשט אצל כולנו. 'פששששש' נשמעה הלחישה מכולם, ואני, שוב, בעדינות, מברר אצל גיסי, אם כשמדברים על עיכוב של 17 חודשים, מתכוונים גם לאברך הזה, שיושב ולומד עם כל ה"ברע'ן".
כאן גיסי נדרך. בפנים חתומות משהו, אולי קצת זעופות, הוא ביקש להריץ את התיעוד כמה דקות קודם, שם המצלמה מתמקדת בבית עלוב למדי, קירות מתקלפים, וכל המצב מעורר רחמים. כשהביאו את הילד ששותה גביע 'לבן' בפוזה מעוררת חמלה, גם אני התחלתי קצת לרחם, אבל מיד הערתי, אם כי בשקט ממש, כי ראינו הפקות יותר מרשימות מאלו. אם כבר, אפשר להביא בתים עלובים יותר.
וזה היה הרגע שגיסי סינן רק כמה מילים: "זה הבית שלו. אני מכיר אותו מבפנים".
כן כן. הבית שצולם ל'הפקה', אינו אלא ביתו ומעונו הפרטי של האברך ההוא מהריתחא דאורייתא. האברך שכולנו ראינו והתפעלנו מהלימוד הבוער שלו.
"את האמת" סיים ר' שלום את הוידוי המפורט, "זה הרגע שחשתי חץ בלב. ענין אחד הוא לשבת ביחד עם הגיסים ולתת ציונים לקמפיין של מגבית כזו או אחרת, וענין אחר זה להרגיש באמת, שיש אברכים שבאמת אין להם, והם עוזבים את הקושי, ועוסקין בחדוותא דילי. גיסי ניצל את הרגע, ובלי עדינות בכלל, תיאר איך אברכים מתלוצצים זה עם זה בחדר החליפות במבוא של בית המדרש, כי טוב יעשה מישהו אם יעלה באש את כל החליפות כאן, עם טפסי ההלואות והגמ"חים שממלאים את כיסיהן, מבלי להיכנס כמובן לסוגיא של "שורף שטרותיו של חברו".
הוא תיאר מצוקה אמיתית, של אברכים מופלאים, בעלי משפחות של חמשה ושבעה ילדים, שהעידו בפניו, כי בחג האחרון, הם רכשו לילדיהם לכבוד החג, תקשיבו טוב - - -
כיפות! זהו!
לא חליפה תואמת, גם לא נעל מבריקה או חולצה מגוהצת. כיפה! שמונה עשר שקלים!
"ואז חשתי בושה, אבל המון הערכה", הפסיק ר' שלום לרגע, נטל לגימה מכוס הקפה שהתקרר כבר, והמשיך בכנות מרשימה, עם כל היכולות שלו. "הערכה לאברכים שמגלמים, בעצמם וללא הנחות, את היקר לנו מכל".
"כולנו ברמה כזו או אחרת, מקריבים עבור התורה, כל אחד לפי ענינו. אבל מתי בפעם האחרונה שלמדנו על תורה-מתוך-הדחק, ועל המעלות העצומות שלה, יצא לנו להיות חלק מזה? בכנות, כשמגיעים למשנה של "פת במלח תאכל", אנחנו מפליגים למחוזות של תיאורי ספרים וסופרים, על גדולי ישראל שכתבו את חידושיהם על קליפות תפוחי אדמה, ושאכלו קישואים שלש ארוחות ביום משך חצי שנה. זה נהדר וגם אמיתי, אבל האם אנחנו חלק מזה?
וכעת אמרו לי אתם, אברך שכותב את חידושיו על טופס של גמ"ח "חסדי פלוני", ושלמרבה הפלא יש לו המון דפים לחידושים שלו, ושהוא מקבל כבר כמה חודשים ארגז עגבניות ירקרקות שרק הופכות את הסלט לירוק יותר – הוא פחות מזה?
ומדובר על אברכים מהבנין ליד! והם עוד ממשיכים, מדי בוקר, להגיע לכולל, לשים את החליפות והטפסים בחדר הסמוך, לשים את הטלפון המאיים ("שלום, כאן דקל מהבנק") על שקט, ולצלול עם כל העוז והחשק לקטעי "בעל המאור" ארוכים במיוחד!
"ובכן, לקחתי על עצמי במקום הוראת קבע של כמה עשרות שקלים מדי חודש. אני רוצה להיות חלק מהתורה הזו. אינני יכול לחשוב שהתורה הזו בסכנת קיום, ח"ו! ואני אומר לכם", קולו של ר' שלום לואט – לוהט, ופניו להבים, "חייבים לתת להם להמשיך"!

כנסו לדף הקמפיין >>