חיים שיש בהם: אישור החיים הפשוטים בעולם התורני

שגרת היום של נער חרדי בן ארבע עשרה היא ייחודית ויוצאת דופן בקרב בני גילו. לאחר סיום לימודיו ב"חיידר" מתחיל הנער החרדי מסע של שלוש שנות לימודים ב"ישיבה קטנה". ביום טיפוסי הוא עשוי לצאת מהבית באזור שש־שש וחצי בבוקר כדי להספיק את ההסעה לישיבה. עם ההגעה לישיבה מתחיל המרתון היומי: תפילת שחרית, שיעור בהלכה, ארוחת בוקר קצרה, שיעור של שעתיים, סדר לימוד של שעתיים (בחברותא), תפילת מנחה, ארוחת צהריים, הפסקה של שעה, שיעור של שעה וחצי, סדר לימוד של שעה וחצי, חצי שעה של לימוד בספרי מוסר ("סדר מוסר"), תפילת ערבית, ארוחת ערב, ולקינוח – סדר לימוד נוסף של שעה ורבע. הוא יצא מהישיבה באזור השעה תשע, ויגיע לביתו סמוך לשעה עשר. אם הוא ישן בפנימיה, מצופה ממנו להוסיף וללמוד לתוך הלילה. לקראת השעה אחת־עשרה הנער מוכרח כבר ללכת לישון, לאזור כוחות כדי לקום לעוד יום דומה.

תיאור זה אינו קיצוני או יוצא דופן. מדובר בשגרת חיים רגילה, שכל מי שלמד בישיבה קטנה ליטאית אמור להכיר. מותר לציין שסדר יום זה אינו מותיר שפע של זמן פנוי לעיסוקים נוספים, לחוגי העשרה או לתחביבים. גם אם הבחור נהנה מלימוד תורה, ואכן יש רבים כאלה, אין ספק שהמונוטוניות של היום והשבוע מציבה בפניו אתגר משמעותי. הרי לצד לימוד תורה, סביר להניח שלנער צעיר יש עוד רצונות קטנים, והם נדחקים הצדה בשל סדר יום אינטנסיבי וטוטאלי. ואם הבחור אינו נשאב לגמרא כמו דג למים, אורח החיים המקובל עלול ליצור משבר של ממש. אם נצרף למשוואה זו את תקופת ההתבגרות הלא פשוטה והלא יציבה גם כך, נקבל תמונה מאתגרת עוד יותר.

מה עובר לבחור בראש כשהוא שומע עד כמה הוא צריך להיות מאושר בביטול החיים? שלא במודע, הוא עשוי להבין שמדברים אתו על יקום מקביל. ישנם חיי החולין הפשוטים והמוכרים: חיי משפחה, חברוּת, אוכל טעים, ספר מעניין, מוסיקה טובה – הנאות החיים הקטנות, וישנו יקום מקביל. ועליו לבטל את החיים הפשוטים ולדמיין שהוא חי ביקום המקביל

לעתים מקיימת הישיבה "שבת ישיבה" – שבת שהתלמידים שוהים בישיבה במקום לחזור לביתם. בשבתות אלה ישמע הנער בשיחת ליל שבת של המשגיח על האושר הגדול של לימוד תורה, על הקנאה של המשגיח עצמו בתלמידים הצעירים היכולים להקדיש את כל עתותיהם ללימוד תורה, נקיים מטרדות החיים המכבידות והמעיקות. מה עובר לבחור בראש כשהוא שומע עד כמה הוא צריך להיות מאושר בביטול החיים? שלא במודע, הוא עשוי להבין שמדברים אתו על יקום מקביל. ישנם חיי החולין הפשוטים והמוכרים: חיי משפחה, חברוּת, אוכל טעים, ספר מעניין, מוסיקה טובה – הנאות החיים הקטנות, וישנו יקום מקביל. ועליו לבטל את החיים הפשוטים ולדמיין שהוא חי ביקום המקביל. כך במשך שלוש שנים הוא יחיה בתחושה המאתגרת של חיים בשני עולמות: העולם הפשוט, על הנאותיו הקטנות (והבזויות), והיקום המקביל שבו יש רק שמחה עליונה של לימוד תורה, עבודת מלך מלכי המלכים הקב"ה.

במאמר זה אבקש להתחקות אחר החוויה של קיום חיי תורה ומצוות מתוך הזחה שלהם ל"יקום מקביל". אינני רוצה לעסוק במשמעות הפילוסופית שלה, אלא לתאר את החוויה עצמה ולבחון את ההכרה שהיא יוצרת. להבנתי, לצד המעלות הניכרות של השיטה – ואין ספק שהיא הצמיחה תלמידי חכמים רבים – גישה חינוכית זו יוצרת גם נזקים, והם ראויים לתשומת לב. מתוך כך אבקש להציע גישה תורנית אלטרנטיבית, המאשרת את החיים הפשוטים והמעניקה להם משמעות דתית.

 

ביטול החיים הפשוטים

תפיסה חינוכית רווחת בציבור החרדי רואה באדם חלקים שונים, טובים ורעים. תפקידנו הוא להכניע את החלקים הרעים ולטפח את הטובים. בשיח החינוכי יש חלוקה בין החלקים המכונים "בהמיים", המושכים לכיוון כל מה שעולמנו השפל מציע, לבין הנשמה, המושכת לעבודת ה'. רוח האדם נמצאת בתווך, בין הנפש הנמוכה לנשמה העליונה, ועליה להכריע את הכף: אם לכיוון הנשמה הנעלה, או לכיוון הנפש הבהמית. באדם יש תערובת: טוב ורע, מידות נעלות ומידות שפלות. מוטלת עליו המשימה להכניע את הרע בפני הטוב.

תיאור זה נשמע הגיוני. רוב האנשים יסכימו שיש בתוכנו נטיות שראוי למתן לצד נטיות שראוי לטפח. השאלה המכרעת היא אילו חלקים נחשבים רעים, ואילו טובים. בתפיסה המדוברת, החיים הפשוטים, הארציים, נחשבים בהמיים. לגישה החרדית הרווחת – המעוגנת בזרמים מסוימים של המסורת ובכתבי גדולי הדורות (עיין למשל במורה נבוכים, חלק ג, פרק ח) – כל הנופל בגדר של "חיים פשוטים", אם צרכים גשמיים יומיומיים ואם צרכי הרוח כמו חברה וכבוד, הוא בגדר הכרח. יש לספק צרכים אלו אך ורק במידה הנדרשת והנחוצה, ולא מעבר לה. לעומת זאת, החלקים הטובים של האדם שייכים אל עולם שתוכנו הוא לעבוד את ה' ולשבת בהיכלו, במנותק מהחיים הפשוטים. יש אמנם סובלנות מסוימת כלפי הצורך האנושי בעיסוק בצד הגשמי והחברתי של החיים (עיין במורה נבוכים, שם). היהדות, גם החרדית, אינה מקדשת את הנזירות. אך החינוך מדגיש שגם אם למען בריאות נפשנו אנו נדרשים להפוגות מזדמנות, הרי שמדובר במצב לא אידאלי. שאיפת האדם היא להכניע ככל היותר את הצרכים והרצונות הארציים בפני העיסוק הנעלה של עבודת ה'.

נער חרדי מתחנך בישיבה הקטנה שרצונותיו הפשוטים, להתרועע עם חבריו, לגלות דברים חדשים ולטעום טעמים לא מוכרים, הם עניינים שיש להילחם בהם. לחוויות היומיום, הגדולות והקטנות, אין מקום בתמונה התורנית. בשיחת המשגיח הוא ישמע שקשיי היומיום אין להם זיקה לעולם האמיתי

נער חרדי מתחנך בישיבה הקטנה שרצונותיו הפשוטים, להתרועע עם חבריו, לגלות דברים חדשים ולטעום טעמים לא מוכרים, הם עניינים שעליו להילחם בהם. לחוויות היומיום, הגדולות והקטנות, אין מקום בתמונה התורנית. בשיחת המשגיח הוא ישמע שקשיי היומיום אינם שייכים לעולם האמיתי, עולם התורה, אלא לעולם השקר. בעולם האמיתי עליו לחוש אושר מוחלט בכך שהוא עובד את ה'.

מצב זה מביא לאחד מהשניים: לחוסר כנות או לתחושת אשמה. הנער יתאמץ לשכנע את עצמו שהוא אכן מאושר בעבודת ה'. כשהוא לומד הוא מאושר 'באמת', ושכל שאר הדברים הנדמים בעיניו אושר וחיים אינם אלא תעתוע ופיתוי היצר, ועליו להילחם בהם ולבטלם. אם השכנוע העצמי נכשל, הוא עלול להרגיש אשם על כך שהוא לא חש באושר של העולם ה'אמיתי', ומבקש לצרף אליו כל מיני דברים אחרים. קשה להחליט איזו אפשרות גרועה יותר.

מובן מאליו שהרוב המוחלט של האנשים אינו חי כך ביומיום. שטף החיים חזק מכל. אנשים חווים חוויות פשוטות ועוצמתיות, מבלים זמן איכות עם משפחה ועם חברים, ואף מייחסים לכל זה משמעות רבה. אך קול פנימי דק, קולו של המשגיח, אומר להם שכל העולם הזה שקר והבל, וכי המשקל שהם נותנים להנאות הקטנות של החיים מוגזם. לגישה חינוכית זו יש השלכות רחבות על אורח החיים של האדם התורני ועל השיפוט הערכי שלו. היא מכוונת אותו לראות בצרכי הגוף עניינים חסרי ערך. ויש בכך נזק.

 

ביטול צרכי הרוח

כאמור לעיל, הזלזול בחיים הפשוטים אינו מצטמצם רק לצרכים גשמיים כמו מזון ומנוחה. הוא תקף גם כלפי צרכי הרוח – צורך בחברה, בכבוד, בתשומת לב. הגישה המתוארת לעיל אינה רואה בצורך של האדם בחברה עניין בעל חשיבות בפני עצמו. העניין החברתי מקבל ערך רק כשהוא משמש לעבודת ה'. הצורך בחברות שלא לשם עבודת ה' שייך לחלקים הארציים שלנו, והשאיפה היא להקטין צורך זה ככל האפשר.

גם כאן בולט הפער בין השיח ובין המעשה: מטבע הדברים, רוב בני הישיבות מעורבים מאד חברתית. לא זו בלבד, אלא שכאשר נפגוש אנשים שחיים את האידאל ואין להם כמעט צורך בחברה, נחוש חוסר הזדהות עמוק. אנטי־סוציאליות אינה מעוררת תחושות נעימות.

במשך תקופה הייתי בקשר עם תלמיד חכם אחד, ונהגתי לדבר עמו בלימוד. כאשר הייתי עומד להיפרד ממנו לשלום, הוא היה מורח חיוך על פניו ומוחקו עוד לפני שהספקתי ללכת. באותו רגע הרגשתי אתרוג מהודר. להבנתי, התנהגות זו נבעה מתפיסתו שהצורך של אנשים שיחייכו אליהם הוא צורך נמוך. חווית החיים הפשוטה לא היתה בעלת משמעות עבורו. הוא לא ראה ערך בחיוך בתור מעשה ידידותי בסיסי. הוא הניח כי גם לי, לאור ערכי הדתיים, אין עניין בקבלת החיוך. החיוך שלו היה הבלחה מאולצת של אנושיות, שקיבלה את התוקף שלה מכוח החובה ההלכתית להיות מאיר פנים. למותר לציין שחיוך זה לא גרם לי לתחושה הנעימה שמעורר בנו חיוך אנושי פשוט.

צורך אנושי בסיסי אחר שאינו מקבל הכרה בעולם התורני הוא כבוד. האדם התורני איננו מוכן להודות שחשוב לו שיכבדו אותו. הוא רואה בצורך בכבוד חולשה. הביטוי היחיד של הצורך בכבוד בשיח הציבורי הוא שלילי. "כבוד" הוא נושא רכילותי, המעורר קונוטציה של בוז לאדם שמבקש אותו. החיפוש אחר הכבוד מתפרש בתור רדיפת פרסום ומחמאות, שיש בה מן הזיוף

צורך אנושי בסיסי אחר שאינו מקבל הכרה בעולם התורני הוא כבוד. האדם התורני איננו מוכן להודות שחשוב לו שיכבדו אותו. הוא רואה בצורך בכבוד חולשה. הביטוי היחיד של הצורך בכבוד בשיח הציבורי הוא שלילי. כבוד הוא נושא רכילותי; האדם המבקש אותו זוכה לבוז. החיפוש אחר הכבוד נתפש רדיפת מחמאות ופרסום. הרי לא יתכן שיש משמעות אמיתית לכבוד. כבוד שייך לעולם השקר, והרדיפה אחריו מגיעה מהחלק הנמוך שבאדם.

זלזול עמוק זה בצורך של האדם בכבוד מתבטא בנסיבות רבות של יחסים בין־אישיים. ידיד קרוב סיפר לי על האופן שהוא סולק מישיבתו. הנהלת הישיבה בחרה להודיע לו כי אין לו מקום בישיבה בזמן הבא באמצעות סדרן החדרים. האחראי על שיבוץ התלמידים בפנימיה הודיע לו כי עליו לפנות את חפציו מחדרו, ואין לו עוד מקום בפנימיה. ידידי סיפר לי את סיפורו כמשיח לפי תומו, בלי שהעלה על דעתו להיעלב מצורת ההודעה. דברי חכמינו על חובת האדם לכבד את האחר ידועים אמנם לכל, אך כדי להגשים אותם נדרשת מלאכת תרגום ממישור של מצוה דתית למישור של אנושיות בסיסית. מחוץ לספֵרה של מצוה דתית – כיבוד הורים, כבוד תלמידי חכמים, גבולות הלכתיים של כבוד הבריות – לעולם הישיבות יש נטיה לזלזל בצורך האנושי בכבוד. מכאן מקרים מצערים כמו הסיפור של ידידי.

בהתכחשות לצרכים אנושיים שלנו יש חוסר כנות מסוים. אנחנו מכירים בהחלט בחשיבות של ענייני העולם, של הגשם ושל הרוח, לתפקוד הבריא שלנו ביומיום, אך ברמה הרטורית והחינוכית אנחנו מתעלמים מהם ומדחיקים אותם. הדחקה זו מייצרת עובדי ה' המתאמצים לשכנע את עצמם שהחברה והכבוד אינם חשובים להם, וכי הם באמת אינם נהנים מאוכל טוב ומאווירה נעימה. למרות היותם באופן כללי מוכשרים וריאליים, הדיבורים שלהם על עבודת ה' יהיו לעתים חסרי היגיון ומנותקים מהמציאות, כאילו הם חיים את חייה של דמות מספר מוסר במקום לחיות את חיי עצמם. נסיון השכנוע העצמי, לצד הפער שבין הרצוי לבין המצוי, גורמים להם לדבר בחוסר היגיון וללא הזדהות פנימית.

בהתכחשות לצרכים אנושיים שלנו יש חוסר כנות מסוים. אנחנו מכירים בהחלט בחשיבות של ענייני העולם, של הגשם ושל הרוח, לתפקוד הבריא שלנו ביומיום, אך ברמה הרטורית והחינוכית אנחנו מתעלמים מהם ומדחיקים אותם. הדחקה זו מייצרת עובדי ה' המתאמצים לשכנע את עצמם שהחברה והכבוד אינם חשובים להם, וכי הם באמת אינם נהנים מאוכל טוב ומאווירה נעימה

להלן אבקש להציג גישה חינוכית אלטרנטיבית, המאפשרת את החיים הפשוטים ומקבלת אותם.^[1] גישה זו אינה מתכחשת לרצונות ולצרכים שלנו, ולהפך: היא מבקשת להחיל עליהם משמעות רוחנית. בסיס הגישה הזו הוא ההכרה שהצרכים והרצונות, ובעצם כל מה שאנו חווים בחיים, הם חפצו של הקב"ה. לכולם משמעות – משמעות ארצית, ומשמעות דתית ותורנית. הם לא נבראו כדי שנבטל אותם חלילה, אלא אדרבה, כדי שנחיה אותם. החיים הפשוטים אינם אתגר שיש להתגבר עליו, אלא יעד לשאוף אליו. הם קיימים כי הקב"ה חפץ בטובתנו ורוצה שנחיה בטוב. ואם זהו חפצו של הקב"ה, אל לנו להתכחש אליו. לפי גישה זו, הדבקות בקב"ה נמצאת בתוך החיים עצמם ולא מחוצה להם. עולם החומר הוא חלק מרצון הקב"ה. חיים בעולם הזה והישמעות לצרכים הטבעיים שלנו הם מילוי רצונו של הקב"ה.

 

קבלת החיים הפשוטים

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא). ההכרה בכך שצרכינו הטבעיים הם גילוי של רצונו יתברך מעניקה עומק מיוחד לחוויות של עולם החומר. היא מכניסה את החיים הפשוטים לתוך מסגרת אהבת הקב"ה אלינו ורצונו להיטיב אתנו. ההכרה שהקב"ה חפץ בהנאה שיש לנו מאכילת תפוח או משיחת רעים מפיחה בהן עומק ומשמעות. ההנאה נעשית לחלק מהחיבור שלנו אל הקב"ה; הוא מתגלה דרך העולם ודרך החיים.

ההכרה בכך שצרכינו הטבעיים הם גילוי של רצונו יתברך מעניקה עומק מיוחד לחוויות של עולם החומר. היא מכניסה את החיים הפשוטים לתוך מסגרת אהבת הקב"ה אלינו ורצונו להיטיב אתנו. ההכרה שהקב"ה חפץ בהנאה שיש לנו מאכילת תפוח או משיחת רעים מפיחה בהן עומק ומשמעות. ההנאה נעשית לחלק מהחיבור שלנו אל הקב"ה; הוא מתגלה דרך העולם ודרך החיים

התוצאה הישירה של הכרה זו היא הערכה של מה שאנו מקבלים מהעולם. הדברים שנראים הכי טריוויאליים – אוכל, בגדים, בית, משפחה, חברים – יוצאים מסתמיותם וזוכים לממד של אהבת הקב"ה. עולם החומר מקבל ערך חשוב, הרבה מעבר לסיפוק הצורך המידי שלנו. התורה מעניקה לחיים הפשוטים מסגרת של קשר עם הקב"ה וחיבור לרצונו.

לשם המחשת הרעיון נבחן איך מתפרשת לפי כל אחת מהגישות מידת ההסתפקות במועט. לפי הגישה הראשונה, הסתפקות במועט היא תכלית לעצמה. מידה זו מבטאת את ביטול החיים, תוך הפנמה שהחיים האמיתיים הם רק חיי תורה. לפי הגישה השניה, הסתפקות במועט מבטאת את מידת "השמח בחלקו". ההסתפקות במועט אינה מבטלת את החיים, אלא מעמיקה את החוויה שלהם ובכך מביאה את האדם לידי שמחה, סיפוק ואושר. הסתפקות במועט נובעת מהערכת החיים. היא מלמדת אותנו לחוות את עושרם של החיים אפילו בפלח של תפוח, בלגימה קטנה של חיים.

ההסתפקות במועט אינה מבטלת את החיים, אלא מעמיקה את החוויה שלהם ובכך מביאה את האדם לידי שמחה, סיפוק ואושר מרווה. במקום שלילת החיים, "הסתפקות במועט" נובעת ממקום של הערכת החיים. היא מלמדת אותנו לחוות את עושרם של החיים אפילו בפלח של תפוח

הרצון ליהנות ממה שהעולם החומרי מציע לנו הוא אינסטינקטיבי. בחיים חסרי הכרה, האינסטינקט יניע את האדם להשיג עוד ועוד מהעולם החומרי. בולמוס זה מונע מהאדם ליהנות ממה שיש לו ולהעריך אותו. הוא אינו מסוגל לעצור ולהתבונן, להכיר את הטוב שבחייו ולהודות עליו, ומיד עם מילוי הצורך הוא מסתכל קדימה ובוחן איך למלא את הצורך הבא. הרדיפה אחר החיים היא תנועה של שיכוך דחפים, והיא אינה מאפשרת הנאה ונחת רוח. הוא לעולם אינו מסופק. ההכרה בערכם של דברים, גדולים וגם קטנים, היכולת לראות בהם גילויים של רצון ה', מאפשרת לאדם לחוש שובע.

אפשר לראות זאת אצל אנשי תורה נעלים. הם מפיקים הנאה גדולה מאכילת תפוח. הם רואים בתפוח את מתנת ה' אליהם, ומתענגים על יופיו, על טעמו ועל עצם קיומו. (כנראה משום כך אמר הרב יעקב קמינצקי זצ"ל שלא ראוי ללמוד ולאכול יחדו; האכילה דורשת תשומת לב מלאה.) הנאה זו אכן מספקת אותם, ועל כן הם אינם שואפים להרחיב את מעגל הרצונות שלהם. זהו תוצר של החשיבות העמוקה שהם מייחסים לכל דבר בחייהם, קטון כגדול.

 

תלמידי חכמים מביאים שלום לעולם

תלמיד חכם היודע להחדיר לתוך העולם הפשוט את הממד של אהבת ה' הוא ה"מביא שלום לעולם". לפי גישת "ביטול החיים", ההתעלמות מהרצונות הפשוטים עושה אותנו נעלים ורוחניים יותר. אולם אם אנו רואים בתורה ניגוד לחיים הפשוטים, נגזר עלינו לחיות רוב ימינו ללא תורה. רק מתי מספר חיים את האידאל של ביטול החיים הפשוטים במובן המלא, וכל השאר מבלים חלקים נרחבים מהזמן בהבל, ללא תורה. אולם כאשר אנו חווים את התורה כחלק מחיינו, הם מתמלאים ברוחניות.

אם אנו רואים בתורה ניגוד לחיים הפשוטים, נגזר עלינו לחיות רוב ימינו ללא תורה. רק מתי מספר חיים את האידאל של ביטול החיים הפשוטים במובן המלא, וכל השאר מבלים חלקים נרחבים מהזמן בהבל, ללא תורה. אולם כאשר אנו חווים את התורה כחלק מחיינו, הם מתמלאים ברוחניות

קחו לדוגמא את תחושת תלמיד הישיבה רגע לאחר שיחת המוסר של המשגיח. שיחות רבות מנסות להעתיק את שומעיהן מהעולם המוכר לעולם ה'אמיתי'. ראוי לשמוע אותן בחרדה ראויה, ולחוות בהן תחושת מרירות על ריחוקנו מהדבקות השלמה בעבודת ה', על עוון "ביטול תורה" בשיחות רעים. אך מה קורה רגע לאחר תום שיחה? שלא במודע, אנו מייחלים לשכוח אותה, בתחושה שאין אפשרות לקיים את הדברים בחיים הממשיים. אנו אנשים בעלי רגשות אנושיים וצרכים אנושיים, ואלו גוזרים על השיחה חיים קצרים מאד. זוהי מלחמה אבודה מראש. לעומת זאת, אם האדם מכיר בכך שהחיים הפשוטים הם חלק מגילוי רצונו יתברך, הוא יכול לחיות בשלום בעולם, שכן גם לחוויות הפשוטות יש משמעות במסגרת חיים של קדושה. גישה זו מאפשרת לאדם להרגיש מאושר במה שהוא: ברצונותיו ובצרכיו ובסיפוקם, באופן שחיי החולין יוצאים מבחינת כורח, מתנערים מאפרוריותם ומצטרפים אל הקודש.

גם הגישה לקיום מצוות התורה עוברת שינוי עומק. מצוות התורה מטילות עלינו הגבלות רבות. הן קובעות לנו מה לאכול, עם מי מותר להתחתן, מה מותר לעשות ומתי. הן מרסנות את הדחפים שלנו. לפי גישת "ביטול החיים", הגבלות אלו מבטאות ניגוד לחיים. המצוות הן אכן התנגדות לחיים: מתנהלת מלחמה תמידית בין הרצונות הבסיסיים שלנו לבין התורה. ובמלחמה כמו במלחמה, המחירים גבוהים: קושי, תסכול, מתח תמידי ונפילות.

חוויתי את התחושה הזאת בעוצמה גבוהה בתקופת השידוכים. כששדכן הציע לי או לחברַי בחורה "שאינה מדברת לשון הרע", נרתענו מלגשת לשידוך. זה התקבל אצלנו כחיסרון. התפיסה הלא־לגמרי־מודעת שלנו היתה שבחורה שאינה חוטאת קצת בלשון הרע היא בחורה שלא ניתן לחיות אתה חיים טובים, הכוללים שיחות שוטפות ונינוחות. מי רוצה חיים כאלה? הניגוד בין התורה לחיים הציב בפנינו דילמה בלתי אפשרית ביחס לבחירת בת הזוג. האידאל עצמו, שכולנו שאפנו לו, עורר בנו רתיעה.

מטרת הגבלות התורה היא ריסון הרצון החופשי, ולא ביטול החיים או בניית עולם מקביל. הורים המעמידים גבולות לילדיהם אינם מבקשים להקשות על ילדיהם, אלא דוקא לאפשר להם לחיות באופן מלא יותר, בהבנה שלא ניתן להגשים את כל מה שהם רוצים

אך בתפיסה שהתורה משתלבת עם החיים, משפרת אותם ומאפשרת חיי חברה בריאים יותר – הרתיעה נעלמת. בגישה זו, בחירה בתורה היא בחירה בחיים ("ובחרת בחיים"): "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא." מטרת הגבלות התורה היא ריסון הרצון החופשי, ולא ביטול החיים או בניית עולם מקביל. הורים המעמידים גבולות לילדיהם אינם מבקשים להקשות על ילדיהם, אלא דוקא לאפשר להם לחיות באופן מלא יותר, בהבנה שלא ניתן להגשים את כל מה שהם רוצים. כך בדיוק עלינו לראות את מצוות התורה: הן אינן באות להתנגד לחיינו חלילה, אלא להדריך אותנו כיצד לחיות חיים נכונים וטובים.

גישה זו מפחיתה משמעותית את הקושי שרבים חווים בשל 'הגבלות' התורה. גם אם הרצון המידי אינו הולם את הדרישה התורנית, ההכרה שהתורה מתכוונת להיטיב לנו, לא רק באחריתנו אלא גם כאן ועכשו, מקלה עלינו להקשיב לדבריה. תחושות המרי ייעלמו, וקיום מצוות התורה לא יהיה חוויה של סבל אלא של שמחה כנה.

 

תפילה של חולין

ההבדל בין הגישות צף באופן בולט במיוחד בנושא התפילה.

התפילות הכתובות שסידרו לנו חז"ל עוסקות רובן ככולן בצרכי הפרט ובצרכי הכלל. אלו הם הצרכים הפשוטים המרכיבים את החיים: בריאות, חכמה, גאולה, פרנסה, גשמים ושאר הבטי היומיום. בגישת "ביטול החיים" אין לכאורה חשיבות לכל אותן בקשות: הן הרי אינן שייכות לעולם ה'אמיתי'. התמודדות עם תוכן התפילות דורשת מגישה זו תרוץ מתוחכם: הצרכים הגשמיים הם אמצעי המאפשר את התפילה. מטרת החיים האמיתית היא ניתוק מהחיים; אך כיוון שבעל כרחנו יש לנו צרכים נמוכים, יש לנצל אותם כדי לעמוד לפני ה' בתפילה ובבקשה.

כאשר אנחנו מבינים כי צרכינו חשובים בפני עצמם, התפילה מקבלת משמעות פשוטה וכנה. אנו פונים אל הקב"ה ומבקשים מאתו שייתן לנו את כל הטוב שאנו רוצים וצריכים, בהכרה שהוא עצמו רוצה בכך. התפילה מבטאת את ההבנה שמלכו של עולם רוצה בקשר אתנו וחפץ להשפיע עלינו מטובו

גישה זו מעמידה את המתפלל במצב מוזר: התפילה בנויה על בקשת צרכים. מצד אחד האדם נדרש לחשוב שצרכים אלו אינם חשובים. מצד שני הוא נדרש להתפלל עליהם בדבקות ובכוונה. כיצד אפוא יכול האדם לעמוד ולהתחנן למילוי אותם צרכים? האם לא ראוי יותר שיבקש להפסיק להשתוקק אליהם?

אולם כאשר אנחנו מבינים כי צרכי האדם חשובים בפני עצמם, התפילה מקבלת משמעות פשוטה וכנה. אנו פונים אל הקב"ה ומבקשים מאתו שייתן לנו את כל הטוב שאנו רוצים וצריכים, בהכרה שהוא עצמו רוצה בכך. התפילה מבטאת את ההבנה שמלכו של עולם רוצה בקשר אתנו וחפץ להשפיע עלינו מטובו. אנו מבקשים על הצרכים ועל הרצונות שלנו, ומודים לו על מילוים ועל כל החסדים המקיפים את חיינו. כך, באמצעות התפילה, מתרוממים החיים הפשוטים ונטענים משמעות. התפילה היא חוויה של קשר קרוב עם ריבונו של עולם. העובדה שאנו יכולים לפנות אליו ולבקש על צרכינו מעצימה את המשמעות של הצרכים עצמם.

 

השפעת החוויה התורנית על צרכי הרוח

במעבר לצרכי הרוח, נדמה שהשפעת התורה עליהם רחבה ועמוקה אף יותר מהשפעתה על צרכי החומר. בצרכי החומר, התפיסה התורנית אינה משנה את מהות הצרכים, ומשפיעה רק על ההתייחסות אליהם: האדם אוכל את אותו התפוח, אבל מברך עליו לפני האכילה ולאחריה. לעומת זאת, בצרכי הרוח, התפיסה התורנית משפיעה בצורה כה מהותית, עד שניתן לומר כי היא מגדירה אותם מחדש.

נחזור אל הכבוד. בעולם ללא תפיסה תורנית, הכבוד הוא צורך בסיסי התובע את מימושו. האינסטינקטים המובנים שלנו מובילים אותנו לעשות כמיטב היכולת כדי למלא את הצורך. לעומת זאת, לפי התפיסה התורנית שהצענו למעלה, הצורך בכבוד מקבל נופך אלוקי. אם האדם חש צורך שיעריכו אותו, הוא יכול להסיק מכך שהקב"ה מעריך את הקיום שלו. בהסתכלות זו, הצורך בכבוד מזכיר לאדם את אותה רוממות שמייחס הקב"ה לבריאתו, לקיומו ולמעשיו. נמצא שהתפיסה התורנית הגדירה מחדש את הצורך בכבוד: היא הוציאה אותו מהמובן הסתמי של תשוקה אנוכית, ויצקה לתוכו משמעות פנימית עמוקה: אנו בעלי ערך בתור בריותיו של הקב"ה, והוא מחשיב את קיומנו ותובע מאתנו כבוד.

התפיסה התורנית הגדירה מחדש את הצורך בכבוד: היא הוציאה אותו מהמובן הסתמי של תשוקה אנוכית, ויצקה לתוכו משמעות פנימית עמוקה: אנו בעלי ערך בתור בריותיו של הקב"ה, והוא מחשיב את קיומנו ותובע מאתנו כבוד

בגישה זו הופכת הדאגה לכבוד עצמי לתפקיד חשוב, לחובה ולא לכורח, הן כלפי עצמנו והן ביחסים שלנו עם אחרים, שגם בהם חפץ הקב"ה. באמצעות המבט התורני הופך הכבוד מצורך אנוכי נמוך וחסר משמעות, לחובה אלוקית יקרה וגבוהה, המלמדת את האדם לכבד את עצמו, כמו גם לחלוק כבוד לאחר.

במבט התורני משקפים צרכי הרוח את המשמעות הפנימית של העולם, ואת היחס הנכון שלנו אליו. גם אם אנו מכירים בקיומן של מידות רעות, אין הכוונה שהצורך הבסיסי או הנטיה הבסיסית היא רעה, אלא שהמידה שלה אינה נכונה. כאשר צורך מסוים אינו מופיע באופן הנכון הוא אכן מזיק, שכן הוא משמש ייעודים שונים מאלו שהקב"ה רוצה בהם. לעומת זאת, כאשר הצורך מופיע במידה הראויה, הוא משמש את הייעוד שהקב"ה יצר לו, וממילא מיטיב עם האדם ועם העולם.

חז"ל מגנים אפוא את רדיפת הכבוד, ורואים בה מידה רעה ה"מוציאה את האדם מן העולם" – הוא מרוכז אך בעצמו, והעולם הופך עבורו למכשיר למילוי צרכים אישיים. משם קצרה הדרך לרמיסת העומד בדרכו למילוי צרכיו. אולם, כאשר האדם מבין שהצורך בכבוד הוא תכונה אלוקית, אזי הכבוד מביא אותו לרוממות ולהכרה בחשיבותו אצל הקב"ה. כבוד זה אינו יכול להביא את האדם לרמיסת האחר, משום שגם האחר, בדיוק כמוהו, חשוב ומרומם אצל הקב"ה, וגם בו הוטמע צלם אלוקים בעל צורך כבוד משלו.

כאשר צרכי הרוח זוכים להגדרה תורנית נכונה, הם מובילים לבניין העולם, לחיבור בין הקב"ה לברואיו ולחיבור בין הברואים. חז"ל לא גינו ולא ביטלו את הצורך האנושי בכבוד, אלא אפיינו את הדרך הראויה של הופעתו. בגישת "ביטול החיים", גינוי הכבוד על-ידי חז"ל פירושו ביטולו ב"עולם האמתי". יש לצמצם אפוא את מקומו של הכבוד ואת הצורך בו עד גבול האפשרי – מה שכמובן מקשה על הענקת כבוד לאחרים. לעומת זאת, לפי הגישה השניה, גינוי רדיפת הכבוד אין פירושו שעצם המושג "כבוד" הוא פסול, ויש למחקו ככל שניתן מהעולם התורני, אלא שהתורה מבקשת להוציא אותו מבחינת רגש אינסטינקטיבי ולתת לו משמעות. הרגשות שלנו חשובים, והתורה מעניקה להם מסגרת ומוציאה אותם אל הפועל בצורה המיטבית.

 

חשיבות הרגשת האושר

ישנה אגדה ידועה על אחד מחשובי ראשי הישיבות בדור הקודם: ניגש אליו פעם בחור ואמר לו שאין לו חשק בלימוד. בתגובה ענה לו ראש הישיבה: "חשק? אני כבר שישים שנה לומד ללא חשק!".

סיפור זה, גם אם מעולם לא התרחש, משקף באופן תמציתי את גישת בעלי "ביטול החיים" לבקשת האושר הבסיסית של האדם. בגישה זו, חוסר סיפוק אינו בעיה עקרונית. עדיף אולי שהאדם ירגיש בחוש את מעלתו ב"עולם האמתי"; בלימוד תורה יתכן שההנאה הגשמית אפילו מצטרפת למצוות הלימוד (כידוע מדברי ה"אגלי טל" בהקדמה). אך אין בכך הכרח. אך טבעי שאדם ירגיש חוסר נוחות גשמית-ארצית מול דרישות התורה, ואין בכך חיסרון, שכן החוויות הקטנות של האדם ושאלת האושר אינן בעלות ערך עצמאי. אושרו הנצחי שמור לאדם לעולם שכולו טוב, והוא תלוי בכך שהשתדל בכל כוחו לחיות ב"עולם האמתי", ולא שעה לתביעות הקטנות של עולם השקר.

אם ניגש אלינו בחור ישיבה בתלונה שאינו מוצא חשק בלימודו, התגובה חייבת לבחון בכובד ראש את הסיבות לכך. יכולות להיות סיבות רבות לחוסר הסיפוק ממה שממלא את חייו, ובהן גם האפשרות שהבחור אינו מתאים ללימוד כה אינטנסיבי בסגנון אחיד ומסוים. תהא הסיבה אשר תהא, שאלת האושר היא חשובה מאוד, ואין לבטלה במחי יד

מנגד, לפי הגישה השניה, התורה מדריכה אותנו כיצד לחיות חיים טובים ומאושרים המביאים אותנו לידי קשר עם הקב"ה – קשר הקיים בעולם הזה ובעולם הבא כאחד. בגישה זו, שאלת האושר שוות ערך לשאלת קיום רצון ה': אם איננו מאושרים, כנראה אנחנו עושים משהו לא נכון. הקב"ה רוצה שנהיה מאושרים בעולם.

אם ניגש אלינו בחור ישיבה בתלונה שאינו מוצא חשק בלימודו, התגובה חייבת לבחון בכובד ראש את הסיבות לכך. יכולות להיות סיבות רבות לחוסר הסיפוק ממה שממלא את חייו, ובהן גם האפשרות שהבחור אינו מתאים ללימוד כה אינטנסיבי בסגנון אחיד ומסוים. תהא הסיבה אשר תהא, שאלת האושר היא חשובה מאוד, ואין לבטלה במחי יד. החיים הטובים שלנו, והחיבור הפנימי למה שאנו עושים בחיינו הפשוטים והיומיומיים, יכולים ללמד אותנו אם אנו ממלאים את רצון ה', או להפך חלילה.

 

חיים שיש בהם

נחזור לנקודת הפתיחה: לאותו נער בן הארבע עשרה שהחל את לימודיו בישיבה הקטנה. טיפוח האשליה שאושרו נמצא רק בעולם ה'אמיתי', ושעליו לבטל את חיי העולם הזה ככל האפשר, אינו מעלה את הרמה הרוחנית שלו. ההפך הוא הנכון. אנחנו חיים פה, בעולם הזה. החינוך לביטול החיים הפשוטים יוצר מצוקה אצל תלמידים רבים, ורק מרחיק אותם בסופו של דבר מהנאה אמיתית בלימוד תורה ובעבודת ה'. עלינו למצוא את הדרכים שהנער יוכל להתחבר ללימוד תורה ללא התחושה שעליו "למות באוהל".

ההבנה כי החיים הטובים משקפים את אהבתו של הקב"ה מרווה אותנו בסיפוק נפשי. היא מלמדת אותנו להתייחס ברצינות לצרכי הרוח ולצרכי החומר, ולמלא אותם בצורה נכונה, כך שנהיה אנשים שלווים ומתוקנים בחברה טובה ומתוקנת. היא מדריכה אותנו להתייחס בכבוד לרצונותינו, אבל לרסנם מאידך גיסא

כן, מצאנו אמרות חז"ל על אודות "דרכה של תורה" – "במיעוט תענוג", "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", וכן "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". אלו מכוונות לעניין אחר. הן מלמדות אותנו שכדי לרכוש מעלה תורנית נדרשות מסירות והשקעה אין סופית. להבדיל, נוכל למצוא גישה דומה בתחומים כמו ספורט או מוזיקה: גם בהם דוחק המאמן בחניך לזנוח את הכל ולהקדיש את חייו באופן טוטאלי לאימונים. איש אינו מעלה בדעתו שכוונת המאמן היא לבטל את החיים. הוא פשוט מבין שכדי להגיע להשגים נדרשות מסירות, חריצות והשקעה מרובה.

ההבנה כי החיים הטובים משקפים את אהבתו של הקב"ה מרווה אותנו בסיפוק נפשי. היא מלמדת אותנו להתייחס ברצינות לצרכי הרוח ולצרכי החומר ולמלא אותם בצורה נכונה, כך שנהיה אנשים שלווים ומתוקנים בחברה טובה ומתוקנת. היא מדריכה אותנו להתייחס בכבוד לרצונותינו, אבל לרסנם כדי לא להתמכר להם ו"לצאת מן העולם". היא מגלה לנו שהקב"ה חפץ בנו, וכי הוא ממתין לפניותינו אליו בכל עניין. כל אלו בונים בריאות ויציבות נפשית ומדריכים את האדם לחיים טובים באמת.

עלינו ועל ילדינו לחיות "חיים שיש בהם" – חיים שיש בהם שלום וטובה, שיש בהם ברכה ופרנסה, שיש בהם עושר וכבוד, ושאין בהם בושה וכלימה. חיים אלו הולכים יד ביד עם חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים. בכניסה לבית המדרש אנו מתפללים "שישמחו בי חברי". על אותו משקל, עלינו לדאוג שנהיה שמחים בלימודנו ובעבודת ה' שלנו; שהם יעשו את החיים שלנו טובים יותר, ולא חלילה להפך.

שאלת החיים בעולם של שפע

בעבר, ולאו דוקא בעבר הרחוק, סוגיות כמו אושר ורווחה נפשית לא עמדו במרכז סדר היום. החיים היו קשים יותר. אנשים נאבקו לשרוד את היומיום ועבדו עד כלות כוחם כדי להתקיים. לא היה פנאי להתעסק בשאלת האושר. בנסיבות אלו היה קל יותר להתחבר לשלילת החיים הפשוטים; גם כך הם לא היו טובים במיוחד. היה קל ונוח לדחות את הטוּב והאושר לחיי העולם הבא.

העולם צועד לקראת רווחה. החיים נעשו טובים ומזמינים, והאדם פנוי יותר להתעסק בשאלת משמעות החיים. בעולם זה, שאלות של אושר, רווחה נפשית והנאה נעשו בסיסיות. הן מקיפות לא רק את העולם המערבי, אלא אף את העולם החרדי

העולם של היום צועד לקראת רווחה. החיים נעשו טובים ומזמינים, והאדם פנוי יותר להתעסק בשאלת משמעות החיים. בעולם זה, שאלות של אושר, רווחה נפשית והנאה נעשו בסיסיות. בעולם זה קשה הרבה יותר להתחבר לגישת "ביטול החיים", והיא מובילה לא אחת לבעיות רגשיות ולקושי בסיסי בקיום התורה. כיון שאנחנו חלק מהעולם על שלל שכלוליו, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא גם גוזרת חוסר כנות וחוסר איזון פנימי.

אם קיום התורה חשוב לנו, עלינו לאמץ גישה תורנית הנותנת מקום לשמחה ולהנאה בחיים הפשוטים, ואינה נלחמת בהן. גישה זו עולה מדברי התורה במקומות רבים: הקרבה שלנו לה' משתקפת בחווית החיים הטובים. חיים טובים יותר מאפשרים לנו למלא את תפקידנו בעולם בצורה מלאה יותר. השיפור והשכלול של העולם מתאימים אותו יותר לרצון הבורא שיהיה לנו טוב.

מילוי צרכים אנוכי ורדיפה אינסופית אחרי אושר, שהתאפשרו בדורות אחרונים בשל השינויים העצומים בסגנון החיים – עושים את האדם אומלל. לאור זה מתחזקת ההבנה כי החיים הטובים הם דוקא חיי תורה, חיים שהאדם יוצא מתוך עצמו וזוכה למשמעות אלוקית

גישה זו אף עושה את התורה רלוונטית יותר מתמיד למי שאינם יושבי בית המדרש. מילוי צרכים אנוכי ורדיפה אינסופית אחרי אושר, שהתאפשרו בדורות אחרונים בשל השינויים העצומים בסגנון החיים – עושים את האדם אומלל. לאור זה מתחזקת ההבנה כי החיים הטובים הם דוקא חיי תורה, חיים שהאדם יוצא מתוך עצמו וזוכה למשמעות אלוקית.

פסוקי התורה מלמדים שהבחירה בתורה היא בחירה בחיים ובטוב. ככל שמתרחבים ממדי האושר שהעולם מציע, כך מסר זה נעשה פשוט ומובן יותר: האושר נמצא דוקא בהתכווננות נכונה אל החיים, ולא רק בתנאיהם החיצוניים. היום, יותר מאי פעם, אנשים סובלים מהרגשת בדידות קיומית עד דיכאון קליני. היום יכול האדם לחשוב בקלות שהוא מרכז העולם, ומתוך כך לגרום נזק לסביבתו, למשפחתו ואף לו עצמו. אנשים חיים במרוץ אינסופי להגשמת תענוגות ומאוויים, ולעולם אינם רואים את סופו. כל אלו יוצרים צמא לשלוות נפש. תורתנו, תורת חיים, מציעה פתרון למצוקה זו.

אם אנו אנשי תורה באמת, חובתנו, מכוח האמון שיש לנו בתורה ובנותנה, ליישם את הרעיון של "חיים הם למוצאיהם" בכל תחומי הקיום בחברה שבה אנו חיים. האמונה שהחיים שלנו יהיו טובים דוקא על ידי החיבור לקב"ה ולתורתו כאן בעולם שלנו היא הביטוי הבסיסי ביותר לאמון שלנו בבורא העולם.

 

---

^[1] בשיעוריו של מו"ר הגרא"מ פייבלזון שליט"א יש התייחסות רבה לגישה זו. ראה מאמרו על ספר קהלת בקובץ מוריה (תשרי תשע"ט). כן אפשר למצוא התייחסות לגישה זו במאמרה של הגב' מרים קסמן, "בין חינוך לפרישות", שפורסם בצריך עיון.