פרשת השבוע, פרשת "שמיני", מלמדת אותנו שקו דקיק מפריד בין אש לאש זרה, שלפעמים זהו עניין של מינון ותזמון ועידון (וניגון), ושאין חסינים מפני הדין שיורד מלמעלה במקרה של הפרת איזון.

אבל יותר מכול מטלטל השיעור שלמדנו מאהרן, שלנגד עיניו ממש נשרפים שני בניו, נדב ואביהו, דור ההמשך, גדולי האומה לעתיד, שהיו אמורים לרשת אותו ואת משה. מזעזע! מעין גלגול חוזר ושידור חוזר של עקידת יצחק על רטוב...

" וַיִּדֹּם אַהֲרֹן "– בלתי נתפס, אבל אהרן מקבל את הדין וממשיך הלאה. הוא הראשון שמצליח לנצח את העצבות, עובר את מבחן האמונה הזה. הניצחון על העצבות כמוהו כניצחון על העבדות, כמוהו כחירות!

בתזמון מושלם, אנחנו עומדים לפני ימים קשים: ימי ספירת העומר, שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות, יום השואה ויום הזיכרון. לפנינו גם קרבות היום יום, בחירות סוערות ומבחני אמונה לרוב... אבל החיים ממשיכים.
נס עצם קיומנו אל מול מצרים או המן תורן אחר, נחווה גם באמצעותינו כאן ועכשיו ממש וכל יום מחדש!

החיים ממשיכים
מילים ולחן: עובדיה חממה

אֵשׁ זָרָה הִיא לֶהָבָה מִתְנַשֵּׂאת בְּגַאֲוָה,
שׂוֹרֶפֶת אֶת הַדָּם וּמְכַלָּה אֶת הָאָדָם,
כִּי בַּמִּשְׂחָק הַזֶּה כֵּלִים וְלָעוֹלָם הַזֶּה כְּלָלִים
לִשְׁמֹר וּלְהִשָּׁמֵר, לִזְהֹר וּלְהִזָּהֵר.

סוֹד טָמוּן בָּאִזּוּן, בַּתִּזְמוּן, בַּמִּנּוּן, בָּעִדּוּן... בַּנִּגּוּן,
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן אֶל מוּל דִּין הַחֶשְׁבּוֹן,
בְּרָצוֹן, בְּלִי יָגוֹן.

וּכְשֶׁחוֹרְגִים מִן הַכְּלָלִים, מִתְהַפְּכִים אָז הַכֵּלִים,
הָאֵשׁ - לְאֵשׁ זָרָה.
שְׁלָטִים נוֹפְלִים, אָבְדַן שְׁלִיטָה,
וּכְשֶׁהַשֶּׁקֶר מִתְכַּבֵּס, לָאֱמֶת הוּא מִתְחַפֵּשׂ,
מַתִּיר אֶת הָאָסוּר, מַסְתִּיר אֶת הַכִּעוּר.

מֻכֵּי תִּמָּהוֹן, אֵיךְ יִדֹּם אַהֲרֹן?! מְקַבֵּל אֶת הַדִּין,
וְעִם מָה שֶׁנּוֹתָר, הַמָּתוֹק וְהַמַּר,
הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה הָרִאשׁוֹן,
שֶׁנִּצֵּחַ עַצְבוּת נוֹרָאָה
בְּדַעַת שְׁלֵמָה וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
בֵּרֵךְ עַל הָרָעָה כִּמְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה,
וְנִצְחוֹן הָעַצְבוּת הוא נִצְחוֹן על הָעַבְדוּת,
הוא חֵרוּת, חֵרוּת מֻפְלָאָה...