חירות עולם, בראי התקופה; מרדכי פלדשטין
(צילום: באדיבות המצלם)

אן לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

מידי יום, בתפילת ערבית, אנו אומרים "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם". ביטוי זה טעון ביאור רב, שהרי כמה וכמה גלויות, שעבודים ועול מלכויות שעברו על עם ישראל מאז יציאת מצרים ואיך נגדיר את יציאת מצרים כחירות עולם

על מנת ליישב זאת עלינו להבין מהי המשמעות העמוקה של "חרות" על פי התורה הקדושה.

נאמר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". הדברים הללו טעונים ביאור, שכן התורה והמצוות נקראים "עול מלכות שמיים". כיצד אדם עם עול יכול להיחשב כ"בן חורין"?

רבי יהודה הלוי בעל ה"כוזרי" ביאר זאת בשירו המפורסם:
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָ-י הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָ-י!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

ישנם עבדים וישנם עבדים. עבדי הזמן הם אותם ששוגים בהבלי וקסמי שווא של עולם הזה וסבורים כי הם מאושרים מחפצים, כבוד וכסף. התורה הקדושה מדגישה כי החירות האמתית היא חירות הרוח והנפש, חירות של מי שמוצא אושר וסיפוק מעיסוק בערכים, רעיונות ומוסר.

בפרשת מצורע למדנו על חומרת חטא לשון הרע, אך הדבר היותר מהותי, הוא זילותו של אדם שעוזב מקור מים חיים ובוחר להשתמש בפה קדוש, נפש חיה - "רוח ממללא" לדבר סרה באנשים – במקום למלא פיו בדברי תורה וקדושה - הרי זה עבד עבדים.

מסופר כי הרב שך זצ"ל היה נוהג לומר שכאשר הנאצי ימ"ש דרך על גופו של היהודי, הדבר היחיד שהיהודי חושב בליבו הוא  - "ברוך השם שאני מתחת למגפיים ולא בתוכם". יהודי הוא בן חורין בכל מצב שכן הוא בן חורין ברוחו ונשמתו.

וכן אמר פירש רש"י "אָֽנֹכִ֖י֙ ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים" - כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".

והלא הדברים מכריחים כי אין המכוון בחירות מצרים לחירות הגוף גרידא כי אם למשהו הרבה יותר נשגב עמוק ונאצל, והיינו שיתכן כי בפועל האדם משועבד בכל שעותיו לעבודה פלונית ולשעבוד אלמוני אולם במהותו הוא בן חורין בהווייתו ובנשמתו.

הדוגמא החיה לכך בדורנו, הם אותם בני תורה העובדים לפרנסתם אשר גם אם יהיו כבולים בכבלי צרכי העבודה רוב שעות היממה, עדיין כל מהותם והווייתם היא של "בן ישיבה" במלוא מובן המילה, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה לדף הגמרא, אותה ינקו ביני עמודי דגרסי בהיכלי הישיבות והכוללים עד שעול הפרנסה תבע מהם לצאת להביא טרף לפי הטף. 

משיחותיי עימם על בסיס יומיומי אני שומע מהם: "השתא הכא לשנה הבאה בני חורין" - כעת אנו נאלצים לעסוק בענייני פרנסה אך לשנה הבאה לכשירחיב וירווח נחזור לשקוד על דלתי התורה הקדושה.

אי אפשר להתעלם מכך שגם לאחר שהלכו לעבוד למחייתם לא שכחו צור מחצבתם – בתי המדרשות והישיבות הקדושות בהן הם בנו את אישיותם הרוחנית הקורנת מהם גם בעיסוקי החולין. ומתקיים בהם – "בכל דרכיך דעהו" – הם אלו המקדשים שם שמיים בכל מקום, משאם ומתנם באמונה ושם שמיים שגור על פיהם.

כדי להמחיש ביתר עוז את ההרגשות הנ"ל עדיין מהדהדים באזני מה ששמעתי בימי חורפי בהיכלה של ישיבת "חברון - כנסת ישראל" מפי ראש הישיבה רבי הלל זקס זצוק"ל שהיה מתמיה על פסוקי הנביא שקראנו בהפטרת שבת הגדול "חזקו עלי דבריכם אמר ה" הלא ודאי אם כך דבר ה' ביד נביאו מלאכי, לבטח כלל ישראל ערכו חשבון נפש נוקב עד השיתין, והנה הם עונים להקב"ה "ואמרתם מה נדברנו עליך" היינו להד"ם לא דיברנו מאומה, ואז משיב להם הקב"ה "אמרתם שווא עבוד אלקים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות". והיה ר' הלל הולך ותמה אם כה היו דבריהם איך העיזו פניהם לומר "מה נדברנו עליך?".

אלא כוונת הדברים, שהיו אומרים ודאי צריך לעבוד את ה' אך כ"ז טוב ונאה לעלמא דאתי, אך כאן בעולם הזה "שוא" עבוד אלוקים, ומה "בצע" כי שמרנו משמרתו, כאן אין מכך רווח ושמחה, ועל דיבורים כאלו אין הקב"ה מוכן לסלוח. באשר האמת האמיתית היא כי התענוג האמיתי השייך לבן אנוש גם בעולם הזה הוא רק מחיים רוחניים כי הלא האדם מורכב מנשמה אלוקית חלק אלוק ממעל וגם הנפש לא תימלא אלא בתענוגים העליונים.

רעיון זה, הוא הגורם לכך שנשמת בן הישיבה גם כאשר תהיה עמוק בשוק העבודה, עדיין היא קשורה בטבורה אל מקור הוויתה ושורש מציאותה - התורה הקדושה והאהובה, והוא סמלו של חג החירות של נפש האדם ונשמתו.