אאא

דמיינו סיטואציה: חברה קרובה ואהודה התחדשה בפריט לבוש. נרגשת ומאושרת היא שולפת אותו מהשקית המרשרשת ומציגה לי אותו לראווה, בבקשה כי אביע את דעתי הכנה (!!!) עליו. אני מתלבטת קלות וטוענת כי פחות התחברתי. בעדינות, באמת, השמיים עדיי. ביג מיסטייק. היוג'. שגיאה חמורה ביותר.

תגובתה הנפגעת והמשתוממת אישרה לי את גודלה. רגע, רק לי זה קרה? בתמימותי (לא תאמינו, מתחת לכל השריון העבה הזה מסתתרת לה "ילדה טובה בני ברק" שגם עשרות גלגולים בחיים לא יצליחו להשמיד את התמימות הטמועה בה) נפלתי בפח ופשוט עניתי את אשר על ליבי. כמה אווילי, ככה אופייני לי. אולי תטענו שאני לא מבינה קודים חברתיים או מסרבת לציית להם, אך עם יד על הלב, אני מתחייבת שזוהי תוצאה של נאיביות ותו לא, אין מניעים נסתרים. 

אציין לשבחי שמני אז, המסר הופנם ואתם יכולים לבוא ולדרוש את השקפתי על עבודתכם, על אופייכם ועוד כהנה וכהנה. תמיד תקבלו את האמת שתרצו לשמוע. העיקר שתהיו בשמחה. אך אם אני אבחר מיוזמתי להחמיא לכם, דעו כי פי ולבי שווים ואתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם. 

אממה, יש שאלה שצריכה להישאל ואני מתקשה לעבור לסדר היום עד שינתן לה מענה המניח את הדעת: אם אתם שלמים עם הרכישה שביצעתם, למה אתם דורשים הבעת דעה גלוית לב עליו? לכו איתו בחוצות העיר, שמחים וטובי לב ואם אתם לא "סגורים" על הקניה שביצעתם, אז אין באמת מקום לעלבון, הרי בסך הכל עזרתי לכם להחליט ומנעתי מכם איבוד כספי. לא כך?

***

אנו חיים בעולם של שקר וצביעות, יקום שבו "ישירות" היא כמעט מילת גנאי. שיטוט קצר במרחבי הרשתות החברתיות חושף בפנינו אינספור תמונות מרוטשות, מלוטשות, מטופשות. התגובות עליהן יהיו, על פי רוב, מפרגנות להפליא ורק מאחורי מסך ושם בדוי, הטוקבקיסט הישראלי המצוי יעז לשחרר את חרצובות לשונו ולהעלות על הכתב את הגיגי ליבו הארסיים.

אכן, אנשים מאד מעריכים את הדמויות הצבעוניות הללו שאינן חוששות להגיד את האמת ואפילו מצדיעים להן; "איך הם עושים את זה? כמה אומץ!", הם משתאים. אולם בתכלס, לא באמת מעוניינים בקשר קרוב ורציף עימן. נוח להם לטמון את ראשם בחול, לדעת פחות ולחיות יותר בסרט שהם הבמאים הבלעדיים שלו. הם בוחרים שלא לראות את הדבשת שעל גבם. אף אחד לא רוצה שינפצו לו את הבועה, שיפגעו בו לעתים, אפילו בלי משים. בני האדם אוהבים מציאות מדומה מרופדת כיאות בפידבקים חיוביים וחיוכים שוטים.

ולהיפך, איש אינו רוצה לנהוג ביושר מלא כלפי סביבתו ולספוג את התוצאה העגומה שנלווית לכך: לא יחפשו את קרבתו יותר מדי, אולי פחות יחבבו אותו והוא יאלץ בכל פעם מחדש להסביר למה הוא התכוון בדיוק באומרו כך וכך ולבקש מחילה. אז מטייחים, מפחיתים ומוסיפים. עבורם, כל האמצעים כשרים כדי להתנהל בעולם שבו הם אהודים, מקובלים ונוח להם, פשוט נוח. לא אני.

***

לא פעם סונן לעברי המשפט העממי הנפוץ: ״טיפש אומר את מה שהחכם חושב״ בעקבות אי אלו אמירות שיצאו מפי. בסדר, אני, ממרומי 27 שנותיי רוויות הנסיון ונעדרות ההתייפיפות, מוכנה לספוג את הכינוי הזה ולהמשיך ללכת עם האמת שלי ולא לתת למציאות של ימינו לשנות אותי. אני מתקשה כל כך לשאת את העמדת הפנים, את הזיוף. סולדת מכל שבב של בדיה.

האמת היא נר לרגליי. נר שלעתים קרובות ניצת וחורך את גופי, בשרי ונשמתי, אך זו תכונת אופי גנטית ומיוחדת שקיבלתי במתנה וגם החממה בה גדלתי תרמה לכך לא מעט.

כן, המקרה שפרשתי בפניכם לעיל שב על עצמו בצורות כאלה ואחרות ואל תבינו אותי לא נכון, החיים לימדו אותי דבר או שניים על עטיית מסיכות, על חנופה ועל ייפוי דברים וכתוצאה מכך, האמת שלי כיום הרבה יותר מלוטשת, פחות "בפרצוף", יותר מושחזת, אך תמיד אשאר נאמנה לעצמי. נהיר וברור לי שיש מקרים בהם השתיקה יפה יותר, אז אני מעדיפה לשתוק (לא תאמינו, זה קורה), אבל לא לשקר. תאהבו או תשנאו, זו אני, לכל אורך הדרך, עד יום מותי.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

***

לפני תקופה נזדמן לי להיות באירוע משפחתי. ישבתי לצידה של מכרה קרובה ולפתע היא ראתה בזוית עינה אושייה משפיעה כלשהי. היא ניגשה אליה ופשוט גמרה עליה את הלל. לאחר דקות מספר היא שבה לשולחן בו ישבנו וסחה באוזניי: "ראית איך היא השמינה? היא נראית נורא".

זו חבריי, תמצית הדברים. בכזה מקום אנו רוצים לחיות? ככה נחנך את ילדינו? זו באמת הדרך היחידה להתקדם בחיים? מה עם ניקיון כפיים? להיכן נעלמה האמינות? חייבים להשיב אותה, כבר אבדנו יחד איתה.

שוב, אחדד את דבריי: אמת היא לא לדרוך, להטיח או לפגוע וכן, עבור השלום מותר לשקר, אך כשהעניין הפך להרגל וחוסר אותנטיות הוא עניין שבשגרה, הגיעה העת לחולל שינוי. אמת מארץ תצמח, מתוך כל אחד ואחת מאיתנו.

***

בווידוי בבית משפט, בעת מתן עדות, לדוגמא, הדובר מתחייב לומר את האמת, כל האמת ורק את האמת. אוקיי, אתם תטענו, ובצדק, כי החיים הם לא בית דין, אולם לא יזיק אם נאמץ קורטוב של אמת גם בחיי היום יום השגרתיים והרגילים ויותר מכך, נדע להתמודד איתה, לקבלה בהבנה ולהעבירה הלאה לדור הבא. עשו עמי (ובעיקר עם עצמכם) חסד של אמת וזכרו שאמת זו חובה (אם לא הלכתית, אז לפחות מוסרית) ולא המלצה.