על ספירת העומר נאמר "וספרתם לכם". לכם - כל אחד לעצמו, עדיין צריך לכוון את הלב ולזכור שהיעד הוא "ויחן" - כאיש אחד בלב אחד. יחד באחדות, כי אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. וכעת כאשר אנחנו באמצע הדרך בין פסח לעצרת, אנחנו פוגשים את פסח שני. כולנו רואים בו הזדמנות שניה.

פרשת במדבר, שבה מופיע פסח שני, היתה בשלב שבו בני ישראל אשר יצאו ממצרים כעבדים שפופים, זוקפים את הגב ומתחילים לבנות את האהבה בין אדם לחברו. בעלי החיים נמצאים ביחד מתוך טבע בסיסי, מתוך רצון להיות בעדר כדי להוות כוח, או איום, וכך הם גם מתרבים. אין להם מחשבה של אחדות, כמו בני אדם. כי רק לאדם שהוא בדרגת "מדבר", יש את היכולת לדעת, ולכן הוא נמצא בקשר מתוך רצון להגיע להתחברות ולאחדות.

כך בימים הללו, אנחנו בתהליך שכולו מכוון לרגע של האחדות: ויחן – כאיש אחד בלב אחד. אלו הם הימים בהם אנחנו מתקנים את מעשיהם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה מזה. בדיוק בשבוע שבו ההילולה של רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי, שניהם תלמידיו של רבי עקיבא.

אז אולי נראה לנו שהחדשות מחדשות לנו חידושים, אבל מי שיתעמק יגלה שאין חדש תחת השמש, כי התורה היא תורת חיים. אחרי יום העצמאות, חשוב שנזכור כי בעצמאות האמיתית זכינו בחג הפסח לפני 3000 שנה, כאשר יצאנו לחירות עולם, שמתחדשת בתוכנו בכל שנה ושנה.

והשנה התחדשה לה שאלה במשקל - מה עניין שמיטה להר סיני? ומה עניין מטפחת להר הרצל... נראה שכבר שככה הסערה על לינור אברג’יל מנחת טקס המשואות בהר הרצל ובעלת תשובה, שהגיעה עם כיסוי ראש לאירוע וגררה תגובות רבות דווקא מ״פלורליסטיים״ הדוגלים בערכי הסובלנות. מכל אירוע בחיינו אפשר ללמוד משהו. להתבונן ולחשוב, מה זה בא ללמד אותי? וכמובן מאירוע שהעסיק כל כך הרבה יהודים וכבר נאמרו ונכתבו ונשפכו עליו כל כך הרבה מילים, בוודאי יש לנו כאן שיעור.

כשהכובע של השופט בדימוס ניצב מול גברת עם מטפחת והביקורתיות עולה וגואה על גדותיה, זה בדיוק הזמן להתחבר לפרשת בהר, לחדשות הנצחיות, לפסוק "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם". זו הבקשה הנצחית: לא לגרום עוגמת נפש ולא לצער אף יהודי.

המציאות מתחלקת לשלושה: עולם, שנה ונפש. וחלוקה נוספת היא: מקום, זמן ואדם. מעמד הר סיני זה המקום, שנת שמיטה זה זמן ומה עם נפש האדם? מסתבר שגם לנו בנפש יש הר סיני ויש שמיטה. אז איך אנחנו מקיימים את השמיטה בקרקע הפרטית שלנו? שומטים את האגואיזם, את הגישה המתנשאת, המאשימה, הביקורתית והשיפוטית. אפשר בהחלט להשמיט את חוסר הפרגון ולאהוב.

יש מצווה לאהוב כל יהודי "ואהבת לרעך כמוך", להסתכל בעין טובה, לדון לכף זכות. במיוחד בעידן שלנו,שבו כולם משתפים הכל ולכן כולם גם יכולים להשוות הכל. וכמובן להעביר ביקורת כואבת בהיקש מקלדת. מה עם אהבת ישראל? איפה החסד?

רבי שמחה בונם מפשיסחא זיע"א, אמר לתלמידיו שכל אחד צריך שיהיו לו שני כיסים. בכיס אחד –לשים פתק "בשבילי נברא העולם", שיזכיר לנו את הייחודיות שלנו כיהודים, שהיינו בהר סיני, קיבלנו את התורה, שמענו את מאמר "אנוכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כל אחד מאיתנו הוא יחיד מיוחד, עם כל החסרונות והיתרונות שלו. בכיס השני -לשים פתק ובו יהיה כתוב "ואנוכי עפר ואפר", כדי לשמור על האיזון שלנו ולזכור שמעפר באנו ואל עפר נשוב. וכל הכלים שלנו זה מתנות משמיים. אם מרגישים נמוך מדי, מסתכלים בכיס הראשון וזוכרים שבשבילנו נברא העולם. אם מרגישים יותר מדי גאווה, מסתכלים בכיס השני ונכנסים לענווה וכך שומרים על נקודת האיזון.

זה הזמן שלנו להתחזק במישור הפרטי, בין אדם לחברו וגם אחרי חילול השבת הגדול בשל האירו-ביזיון, זה גם הזמן להצטער על צער השכינה, על זה שמצערים את אבא. לא לחשוב רק על עצמנו, ועל השבת שזכינו לשמור בביתנו. תלמידי רבי עקיבא היו צדיקים, אבל חשבו רק על עצמם. כי היתה חסרה להם ענווה, חשיבה על האחר.

נזכור כי דרך ארץ קדמה לתורה. דרך ארץ – זו מצוות השמיטה. כלומר, דרך שמיטת הארציות שלנו, האגואיזם, הביקורתיות וחוסר האכפתיות, נגיע לתורה של החיים. זו משימה לא קלה, לשמוט את הקרקע, את הדיעות שלנו, את הקושי.. ולסלוח. אבל דווקא בימים הללו, נעשה מאמץ ללמד זכות ולקיים ו"שבתה הארץ שבת לה'". תוותרו, תסלחו, תשמטו את הקרקעות הפרטיות ותנהיגו את עצמכם לשם שמיים, להרבות באהבת ישראל ולזכות לברכה, כי אין לך כלי שמחזיק ברכה יותר מהשלום. זה הזמן שלנו בפסח שני, לזכור את שני הכיסים ולחשוב על השני.