טוען כי שילם כבר לוועד בית האם נאמן?
(צילום: shutterstock)

א.      מקור הדין

הגמרא במסכת שבועות (מב ע"א) עוסקת ביחסי לווה ומלווה בין השאר  על רקע הצהרת הלווה כי המלווה נאמן עליו  לומר בכל אימת שיחפוץ בכך כי ההלוואה לא נפרעה וכי  הלווה, חב לשלם את דמי ההלוואה.

ומבארת הגמרא כי באופן עקרוני הצהרת הנאמנות של הלווה יוצרת תוקף מחייב ולכן הלווה לא יוכל להכחיש את דרישת התשלום באמצעות טענה כי הוא כבר שילם את דמי החוב. 

בהמשך מביאה  הגמרא מחלוקת לעניין  לווה אשר  נתן הצהרת נאנמות ביחס למלווה אך פרע את דמי הלוואה בנוכחות שני עדים: אביי ורבא סוברים כי למרות שבעת פרעון החוב היו נוכחים עדים, בכל זאת אין בכך כדי לפגוע בנאמנותו המוחלטת של המלווה אשר מבוססת על הצהרת הלווה, וזאת משום שהלווה במעמד ההלוואה פסל מראש כל עדות עתידית וקיבל על עצמו את נאמנותו המוחלטת של המלווה (עי' שך חו"מ סי עא סע"ק א ובדברי הריטב"א שבועות מב ע"א ד"ה ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי) .

רב פפא חולק וסובר כי הנאמנות שהלווה הצהיר עליה מתייחסת היא רק למקרה בו  קיימת סתירה בין גרסת הלווה שהוא פרע לגרסת המלווה שהחוב עדיין לא נפרע, ורק ביחס למקרה כזה הלווה קיבל על עצמו את נאמנות המלווה באופן מוחלט, אבל במקרה שההלוואה נפרעה בנוכחות עדים הרי שהעדים יוצרים נאמנות חיצונית למערכת היחסים של הלווה והמלווה, וממילא עדותם גוברת, והמלווה אינו זכאי לגבות את החוב מהלווה.

ב.      מחלוקת הראשונים הצהרת הלווה צריכה להיות עם מעשה קניין

נחלקו הראשונים (הרי"ף סנהדרין כד ע"א,  הרא"ש סנהדרין פ"ג סי' ה, מגיד משנה הלכ' מלווה ולווה פ' טו הלכ' ג) האם הצהרת הלווה על נאמנות המלווה צריכה להיות מגובה במעשה קניין כדי לתת לה  תוקף.

בביאור מחלוקת הראשונים לעניין הצורך במעשה קניין כתבו האחרונים (ש"ך חו"מ סי' עא סע"ק א, נתיבות המשפט עא סע"ק ו, קצות החושן עא סע"ק ב) כי המחלוקת נובעת מהשאלה מהי המשמעות של הצהרת הלווה בדבר נאמנות המלווה. 

לראשונים הסוברים שלא נדרש מעשה קניין (לפחות במקרה בו הלווה הצהיר על נאמנות המלווה מבלי לומר שהלווה נאמן כשני עדים) הרי שהצהרת הלווה איננה יוצרת שיעבוד נכסים או התחייבות כספית ישירה, משום שהצהרת הלווה הינה רק התחייבות שלא לטעון פרעתי, והחיוב לשלם נוצר ממילא בגין אי הטענה שהחוב נפרע, לכן לא נדרש מעשה קניין כדי לתת תוקף להצהרת הנאמנות ולהתחייבות הלווה שלא לטעון פרעתי.

 לעומת זאת לראשונים הסוברים כי הצהרת הלווה דורשת מעשה קניין, הרי שיש לומר כי הצהרת הלווה  יוצרת גמירות דעת להתחייבות כספית (ולא רק התחייבות שלא לטעון פרעתי), משום שזו התוצאה הישירה והמעשית של הצהרת הלווה בדבר נאמנות המלווה, וממילא נדרש לבצע מעשה קניין כדי לתת תוקף לגמירות הדעת ולהתחייבות.

להלכה פסק השו"ע (חו"מ סי' עא סעי' א-ב) כי הצהרת הלווה בדבר נאמנות המלווה (נאמנות סתם ולא נאמנות כשני עדים) יש לה תוקף וממילא אם המלווה תובע את החוב הרי שהלווה אינו נאמן בטענת פרעתי, אך אם טענת הלווה לפירעון מגובה בעדות עדים הרי שהיא גוברת על נאמנות המלווה שבאה מכוח הצהרת הלווה.

כמו כן, פסק השו"ע כי הצהרת הלווה בדבר קבלת נאמנותו של המלווה איננה דורשת מעשה קניין אם היא נעשית בשעת ההלוואה, אך הצהרה בזמן מאוחר יותר דורשת מעשה קניין לצורך מתן תוקף וגמירות הדעת המלאה של הלווה.

לעניין זה כתב הש"ך (סע"ק ז) כי דין השו"ע מתייחס למקרה בו הלווה קיבל על עצמו שנאמנות המלווה תהיה שוות ערך לנאמנות שני עדים, אך נאמנות סתם הניתנת לסתירה על ידי עדות עדים או ראיה אחרת וכאמור לעיל איננה דורשת  מעשה קניין אף אם היא מתבצעת לאחר מעמד ההלוואה, ועי' בט"ז הסבור כי אין לחלק בין נאמנות סתם לנאמנות כשני עדים.

העולה מהדברים:

א.      בניין שנהוג בו כי נציג ועד הבית מנפיק קבלה בגין תשלום דמי ועד הבית, הרי שמנהג זה הינו הצהרת נאמנות ומתן תוקף לנציג ועד הבניין לתבוע את דמי ועד הבית ככל ובעל הדירה אינו מחזיק בידו קבלה או אישור תשלום. 

ב.      הצהרת הנאמנות הבאה מכוח המנהג איננה דורשת מעשה קניין לדעת הש"ך משום שנאמנות נציג ועד הבניין איננה כשני עדים אלא רק במקרה שבעל דירה טוען פרעתי ללא הצגת ראיה. 

ג.        נציג ועד הבית יכול לקבוע כי הוא אינו מקבל את תשלום דמי הועד בפגישה אקראית בחדר המדרגות, בחצר או ברחוב, אלא הוא דורש כי התשלום יתבצע בביתו באופן מסודר.

ד.      למרות שלעניין פירעון חוב נפסק להלכה (שו"ע חו"מ סי' קכ סעי' ב) כי המלווה אינו רשאי לסרב לקבל את דמי החוב ככל והלווה מבקש לפרוע את החוב במקום שסביר בנסיבות לשלם את החוב נראה כי תשלום דמי הועד לנציג ועד הבניין, אינו פירעון חוב של בעל הדירה לנציג ועד הבית, אלא זהו פירעון חוב לקופת ועד הבניין, ומשכך בעל הדירה אינו יכול לכפות על נציג ועד הבניין להיות שומר ואחראי לכספים שניתנו לו ברחוב או בכל מקום אחר עד שהוא יגיע לביתו ויניח במקום שמור וכדו'.

 

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה התלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו ובכל שאלה יש לפנות למורה הוראה הבקיא בדיני ממונות.

לתגובות stern1416@gmail.com