אאא

המשבר הגדול תקף אותי לאחר לידת בני (השני מבין ילדיי) אך כבר לאחר לידת בתי הבכורה הרגשתי שאיני כתמול שלשום. תחושות הפחד, החשש שיקרה לה משהו והשינויים הרבים במצב הרוח שלי גרמו לי להבין כי המצב שלי לא טוב. למרות זאת, הצלחתי להתגבר על זה בכוחות עצמי והמשכתי בחיי. השבר הגדול הגיע לאחר לידת בני, הבנתי שלא אוכל לשאת לבדי, חבל לי שהבנתי זאת רק לאחר 8 חודשים... 

לאחר תקופת היריון שעברה עליי בצורה יחסית טובה ילדתי בשעה טובה את בני, מששוחררתי לביתי החלו לתקוף אותי תחושות הנוראיות שגרמו לי להתרחק מבני. ככל שהתחושות התגברו חשתי כי מצבי הולך ומחמיר. כיצד אני, אמא, לאחר תשעת ירחי לידה, מסוגלת להתרחק מבני, בשר מבשרי? לא הבנתי זאת והדבר גרם לי לשברון לב עמוק עוד יותר. כמה שביקרתי את עצמי ואת תחושותיי כך התגברה תחושתי כי הילד לא שייך אליי, ושאיני רוצה לראותו בכלל.

המאמץ הנפשי שנדרש ממני כדי לתפקד בתוך הלחץ הזה החל במהרה לגבות מחיר פיזי. ימים שלמים הייתי יושבת בבית ובוהה בתקרה. לא תפקדתי, לא הייתי אימא ולא הייתי רעיה. ההבנה שזה מצבי גרמה לי לייסורים נוספים ולתחושה קשה של חוסר ערך. בעלי הבחין בכך וניסה לדרבן אותי לפנות לעזרה. למרות הבושה והחששות, הרצון שלו לחיות שוב לצד האישה שהוא מכיר ואוהב, אם ילדיו, היה חזק מכל. למרות זאת, דחיתי את הצעתו. חשבתי שאני בסדר ושאני אוכל להתמודד בעצמי. הימים הפכו לשבועות והשבועות הפכו לחודשים, לדיכאון נוספו חרדות ששיתקו אותי ומנעו ממני את בדל התפקוד הנוסף שעוד הצלחתי לקיים בביתי. בניגוד גמור לכך, כלפי חוץ הצלחתי להסתיר לחלוטין את המתחולל בנפשי וזה גרם לתסכול גדול יותר עבורי – מדוע בחוץ אני מצליחה להתמודד ובבית לא?

בסופו של דבר, לאחר 8 חודשים, הגאולה הגיעה. תהליך ההחלמה שלי החל קודם כל בתוך הנפש שלי כשגמלה ההחלטה בליבי לפנות לעמותת "ניצה". מרגע שפניתי לעמותה המסלול שלי היה ברור: כל משאבי העמותה עומדים לרשותי כדי שאתגבר על המשבר ואשוב להיות קודם כל "אני" ולאחר מכן, אם ורעיה כפי שראוי שאהיה לילדיי ולבעלי. כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם העמותה קיבלתי את העזרה הראשונה שהייתי כל כך זקוקה לה. לאחר מכן קיבלתי תמיכה של תומכת מדהימה שליוותה אותי לאורך כל הדרך באופן צמוד.

השיפור במצבי לא איחר לבוא אך עדיין חששתי מפניה לטיפול רפואי שיאפשר לי להמשיך ולשפר את מצבי. בסופו של דבר הסכמתי להפצרותיה של התומכת לפנות לטיפול פסיכולוגי והגעתי לפגישה עם פסיכולוגית שהמליצה לי לפנות במקביל גם לטיפול פסיכיאטרי. עצם העובדה שנטלתי טיפול תרופתי העלתה בי חששות: האם רואים עליי שאני לוקחת תרופה? הסתכלתי כל מספר דקות במראה כדי להבין אם רואים עליי משהו עד שהבנתי שזה חשש לא מבוסס. בעזרת הליווי של "ניצה" לאורך כל הדרך הצלחתי להתגבר גם על חששות אלה.

במהלך הטיפול התרופתי והשיחתי הבנתי שמצבי אינו חריג ושהדיכאון שחוויתי קורה כמעט לכולן בעוצמה כזו או אחרת. מעבר לכך, הובהר לי שאת הטיפול התרופתי ניתן להמשיך גם במהלך היריון או הנקה ולדבר אין השפעה על התינוק. הבנתי כי מדובר בבעיה נקודתית שצריך לטפל בה ושמי שמטופל הוא לא "בעייתי" אלא דווקא מי שלא מטופל הוא זה שבעייתי; אדם הנמצא בדיכאון ובחרדות ואינו מטפל בכך מאמלל את ילדיו, את בן זוגו ואת כל הסביבה הקרובה אליו.

עוד הבנתי שהטיפול התרופתי הוא לא דבר אסור. זו לא בושה ליטול תרופה לדיכאון וחרדה כפי שזו לא בושה ליטול ויטמינים במצב של חוסר. בסה"כ מדובר בחוסר של חומר מסוים במח שהתרופה מסייעת להשלימו. התרופה עזרה לי לשחרר את המתח שהנפש שלי הייתה שרויה בו וסייעה לי להפנים טוב יותר את התמיכה והשיחות שעברתי, כדי לחזור לחיים תקינים. מאז ילדתי שני ילדים נוספים שההיריון והלידה שלהם היוו עבורי חוויה מתקנת וברוך ה' ילדיי בריאים ומאושרים וחשוב מכל – יש להם אימא מתפקדת ואוהבת. כולי תקווה שרבים המתמודדים עם דיכאון וחרדה יתגברו על הסטיגמה ויפנו לקבלת סיוע, למענם ולמען יקיריהם.

איך מאבחנים והיכן מטפלים בדיכאון אחרי לידה? כנסו למדריך המעשי לטיפול בדיכאון לאחר לידה