סיפורו הבלתי יאמן של השזלונג / מיכל ולקין

(צילום: שאטרסטוק)

"אינה דומה ספה עם שזלונג לספה ללא שזלונג". משפט פילוסופי זה נאמר על ידי המעצב הצרפתי הנודע עמנואל ביז'אווי.

בסוף המאה ה-18, בחודש יולי, כשמעריציו הרבים של ביז'אווי הגיעו מכל רחבי צרפת לעיר החוף ניס, השוכנת בין העיר מרסיי לצפון איטליה, לצפות במוצר החדש שפיתח. או אז נאם עמנואל את נאום חייו כשתיאר את יתרונותיו הרבים של השזלונג, שתרגומו לעברית: כיסא ארוך - Chaise longue.

בימינו, אנו מכירים את השזלונג כחלק בלתי נפרד מחיינו. אמנם יש עדיין אנשים שמתלבטים לגביו ושעדיין מעדיפים ספה רגילה עם הדום עבור הרגליים, מיושן מעט. כלומר, אין ספק שההדום היה ועדיין רהיט מן המניין. בהחלט ניתן לראות הדומים בטרקלינים ברחבי העולם.

אולם היום כל רוזנת שמכבדת את עצמה תרכוש ממיטב זוזיה שזלונג גדול ונוח, שככל הנראה יגרום לה לרבוץ עליו חלק ניכר מהיממה. דבר ידוע הוא: משזלונג לא קמים, גם לא למיטה. הוא מהווה כיסא, כורסה, ספה ומיטה. אול אין וואן.

המודרנה הביאה איתה גם שזלונגים מתקפלים. כלומר, כשנכנסים לסלון של בית אפשר לחשוב שיש שם ספה רגילה כמו אלפי ספות רגילות. איש אינו יודע שבתחתית צד אחד של הספה, יש משהו שיכול להישלף בכל רגע נתון ועלול לגרום לזעזוע מוח אצל אנשים מבוגרים יותר וחבל.

כיום, השזלונג הוא רהיט שנותן אווירה ביתית מאד בסלון, אווירה של נוחות, אווירה של עצלנות נעימה, אווירה של אצילות חתולית ואם יש לכם אורח שבטבעו נשאר להתקרצץ אצלכם בסלון, היזהרו מראש שלא יגלה את אזור השזלונג המפתה. אם זלזלתם, יש מצב גדול שהוא יעשה אצלכם את הלילה וחבל.

מסופר על מארי אנטואנט, אשתו של מלך צרפת, לואי ה-16, אשר היתה מהראשונות שקנתה שזלונג. או יותר נכון, הכריחה את לואי לרכוש לה ליום הולדתה. מארי ביקשה מכל רפדי צרפת להגיע אליה לארמון וורסאי, בכדי שיציגו בפניה את הבדים היפים ביותר שקיימים בממלכה עבור ריפודו של השזלונג המוש שלה.

בזה אחד זה עלו הרפדים והציעו מרכולתם היקרה. אחרון הרפדים היה יהודי זקן שבקושי רב פרש בפני המלכה את הבד היפה ביותר שאי פעם נראה באירופה. מארי התבוננה בו והפטירה ליועציה, "אני רוצה לרפד את השזלונג בבד של האיש המוזר הזה" וכך היה.

לאחר כשבועיים, בבוקר יום שני של השבוע הרביעי בשנה, עצרה כרכרה מול שער הארמון ומאחוריה נגררת עם שלט "איזק הובלות בע"מ". הפועלים ירדו והובילו את השזלונג, שהיה מכוסה בבד פשתן גס השומר מפני המזיקין, לעבר הטרקלין הפנימי של מארי אנטואנט.

מארי לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות וכשאחד מסריסיה הוריד את הכיסוי, מארי החלה לדמוע מאושר. השזלונג היה מושלם. רך ונעים, בדיוק בגודל הנכון. האגדה מספרת שמארי לא קמה מהשזלונג שנים רבות.

הסיפור המרגש באמת הוא, שהיהודי הזקן הזה שמכר לבית המלוכה את בד הריפוד, הכין לעצמו העתק מדויק של השזלונג ומכר אותו לאחר מכן באיביי בעבור אלפי דינרים ומהם בנה בית כנסת גדול בעיר ניס.