יצא לי להרצות, לפגוש (בזום) ולראיין אלפי בני נוער בקורונה. כמעט בכל יום יוצא לי לשוחח עם מוסד חינוכי אחר. אחרי חצי שנת קורונה, הנה כמה משפטים שיכולים לתת כוח להם ולנו בתקופה המורכבת הזו:
- "להתחזק בהומור". הרב גרשון אדלשטיין נשאל ערב חג הסוכות במה יש להתחזק. היינו מצפים שיאמר להתחזק בתורה או בתפילה, אבל דבריו היו מפורשים: להתחזק בהומור. להשרות בבית אווירה נעימה. הקורונה זמנית, ומה שאנחנו בונים בבית בתקופה הזו היא נצחי. לכן צריך לדבריו לא לדבוק ברצינות ובכובד ראש מוגזם, אלא להקליל, לראות הכול בפרופורציות ובחיוך. הוא כמובן קורא ללמוד תורה ברצינות למרות האתגר, להתפלל מעומק הלב ולהתחזק בתורה ובמצוות בתקופה הקשה הזו, אבל השאלה היא איך עושים את הדברים. מה האווירה שמשרים מסביב.
נזכרתי בילדותי במלחמת המפרץ. במבט לאחור, היו אלה ימים מפחידים מאוד. איום טילים על ישראל, חשש מנשק ביולוגי, שיתוק של המשק ושל מערכת החינוך. משום מה זו זכורה לבני הדור שלי כתקופה כייפית, אפילו מצחיקה. המון הווי והומור, המון מאמץ לסדר ולקשט את המקלט שלנו, ואינספור בדיחות על סדאם חוסיין. כנראה שהמבוגרים ידעו לתווך לנו בצורה נכונה את האירועים.
- "להבדיל בין סבל הכרחי לסבל לא הכרחי" – זה משפט נפלא שחני וינרוט ז"ל הייתה אומרת. סבל הכרחי, היא הסבירה, הוא המחלה שלה. איתה היא חייבת להתמודד. אבל סבל לא הכרחי זה כל מה שאנחנו מביאים על עצמנו, סבל מעשה ידי אדם – מריבות, סכסוכים, מתחים, לחצים. כל מה שאפשר לנקות מחיינו, כי הוא לא באמת הכרחי. הוא נתון לבחירה החופשית שלנו. הקורונה היא סבל הכרחי. כך נגזר כעת. אבל הלחץ סביב הלמידה מרחוק, המריבות, המתחים, הזומים, המירוץ להספיק דפים בספרי הלימוד – זה לא סבל הכרחי.
כולנו ביחד – הורים, מורים ותלמידים – יכולים להתאפס ולעשות את זה אחרת. הלחצים בין אימהות סביב הלמידה מרחוק נשמעים לפעמים כאילו הסורים על הגדרות, והכל כי המורה מאחרת בחמש דקות*. אפשר להרגיע.
- "מסירות נפש זו מילה שנכונה גם כיום" – בסדנאות לבנות מצווה שמסיבת בת המצווה שלהן התבטלה, גיליתי עד כמה צריך קודם כל לתת מקום לכאב. יש פה צער, יש פה אכזבה, ולא צריך לבטל אותה ולהגיד "נפצה אותך אחר כך" או "לא נורא, כולם סובלים עכשיו". יש פה שנתון שלם של ילדים וילדות שבר/בת המצווה שלהם השתנתה לגמרי, וצריך להיות איתם בתוך החוויה הזו. ואחרי זה, אפשר לנסות לראות מה אפשר ללמוד מהמצב הזה. תמיד קראנו בספרי ההיסטוריה על מסירות נפש, על יהודים שעומדים בניסיונות. חשבנו שזה פחות קשור לדור שלנו, דור הרבה יותר נוח ומפונק. והנה מתברר שיש פה ילדים שעומדים בניסיון – מקבלים תורה ומצוות, אבל בלי סבא וסבתא. חוגגים עם המשפחה הגרעינית בלבד, בלי כל הכיתה. זה לא פשוט, אבל זה שלב ראשון של התבגרות. הלוואי שיצמח פה דור בוגר יותר, מחובר יותר לעיקר ולא לטפל, דור שיום אחד יספר לנינים שלו בחיוך איך הוא חגג בר/בת מצווה בקורונה, ודווקא צמח מכך.
ליצירת קשר: batmitzva@sivanrahavmeir.com