בשלב מסוים בתקופת השידוכים, הבנתי לאט לאט עם עצמי שבחור ישיבה רגיל לא מתאים לי. אין לי כלכלית ופיזית את האפשרות להחזיק אברך, אחרי הכול אני סטודנטית בעצמי.
אז הייתי מספיק כנה לוותר על הפנטזיה של המורה מהתיכון שטענה "שיפה עניות לישראל כמו צעיף אדום לסוס לבן" והזכות הגדולה ביותר היא להתחתן עם בן תורה.
לא מזלזלת לרגע, אבל ההיכרות שלי עם בחורי הישיבה הייתה קשה ולא אפרט יותר. חיפשתי תורה עם דרך ארץ בחור שלמד מקצוע ומשלב.
אחרי תקופה, ברוך ה' מצאתי את בעלי היקר שהתחיל ללמוד מקצוע ובמקביל למד בישיבה שהגישה בה היא ששום דבר לא מובן מאליו, אף אחד לא חייב לו. אף שווער לא צריך לקנות לו דירה, הוא עובד, מפרנס ולומד דף יומי.
היום, ארבעה חודשים אחרי החתונה, הוא סיים מסכת פסחים. בהתמדה, בהשקעה של הדף היומי כל יום אחרי 8-9 שעות עבודה בלי לפספס יום אחד. "שלי, שלך הוא" הוא אמר לי, "את נותנת לי את הפניות ללמוד, לא יושבת לי על הראש, מכינה לי תה ועוגיה ואת החשק והמתיקות לגמרא".
מה אני רוצה לומר?! בנות שימו לב ותהינה עם יד על הדופק! לא כל מה שמתאים ועבד בסמינר עובד גם בחיים עצמם. תהיו כנות, פתוחות להצעות. אל תפחדו להיות עצמכן, ללמוד, להתפתח, להתקדם.
אל תחכו בשילוב ידיים. גם בחור עובד, גם בחור מישיבה פחות נחשבת מסיים מסכתות. אל תבכו אחרי החתונה שהוא ישב לכם בכולל ויש מינוס בבנק ואת רוצה לחיות את רמת החיים שהתרגלת אליה, אל תתעקשו סתם! - קחו אחראיות על עצמכן, מבטיחה לכן אתן עדיין תהיו מאושרות.
הצגת כל התגובות