התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת בקלות רבה להעתיק ולשכפל חומרים שונים ומידע בעל ערך. בחלק מהחומרים הושקע ממון רב ומשאבים אנושיים אדרים. תוכנות, תקליטורים, תמונות ומסדי נתונים שונים נעשה בהם שימוש ופעמים שלא בהסכמת היוצרים.
שימוש בהשקעה של הזולת ללא הסכמתו (זכויות יוצרים), מעורר דיון הלכתי האם קיימת בעלות על מוצר שאינו מוחשי והאם ניתן להגביל שימוש ללא רשות היוצר או האם קיים איסור בעת שימוש ברעיון או השקעה של הזולת.
שאלת הבעלות על ישות שאיננה ממשית
בפתח הדיון ההלכתי על זכויות יוצרים יש להציב את השאלה המרכזית שאופפת את הנושא, האם קיימת בעלות על ישות מופשטת שאיננה מוחשית.
הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כב' הלכ' יד') פוסק כי לא ניתן לבצע מעשה קניין ולהקנות את מראה עין הבדולח או את ריח התפוח, משום שמעשה קניין המעביר בעלות ניתן לקיים רק בדבר שיש בו ממש.
לאור דברי הרמב"ם, לכאורה ניתן להבין שקיימת בעיה להגדיר בעלות על ישות מופשטת, משום שאם אכן היה ניתן להגדיר בעלות על דבר שאיננו ממשי, אזי הייתה קיימת אפשרות למכור את הישות הלא מוחשית, כפי שמוכרים חפץ ממשי וממילא גם היה ניתן למכור את ריח התפוח או את מראה עין הבדולח.
אלא שהסקת מסקנה מעין זו מתוך דברי הרמב"ם איננה ברורה וחד משמעית. בהבנת מעשה הקניין מקובל להסביר אליבא דכל השיטות שאחד התנאים הבסיסיים להיווצרות הקניין היא גמירות הדעת של הצדדים.
תנאי זה מופיע במפורש בכמה מקומות בש"ס, כדוגמא סוגיית הגמרא (בבא מציא טז.) שמבארת כי לא ניתן לקנות דבר שעדיין לא קיים בעולם, משום שהקונה איננו רואה את החפץ המוחשי מול עיניו ולכן לא סמכה דעתו לקנות משהו עתידי שעדיין אינו קיים.
לאור זאת ניתן להסביר שקניית ריח התפוח שהוא דבר פעוט שאין לו שווי ממוני ממשי, היא התנהגות משונה שאינה מקובלת בין הבריות וממילא במעשה הקניין על ריח או מראה עין הבדולח, אין כדי להראות גמירות דעת קניינית ולכן לא ניתן לבצע מעשה קניין בריח ובמראה הבדולח.
אבל בישויות/מוצרים שכן קיימת רגילות לקנות אותם ויש בהם גמירות דעת קניינית, כגון תוכנת מחשב, רעיון, לחן וכדומה, אזי ניתן לבצע בהם מעשה קניין וניתן להגדירם כישויות בעלות שוויות ממונית ( וממילא יהיה אסור להשתמש בהם ללא הסכמת הבעלים).
בחידושי ר' שמעון שקאפ (מסכת בבא קמא בביאור בעלות המזיק על נזקיו ) כתב כי כמו שבדברים הנוגעים לזכויות הממוניות של האדם, מוסכם על פי דין תורה ועל פי דיני העמים שממציא רעיון חדש הרי הוא מוגדר כבעלי הרעיון ולכן הממציא מחזיק בזכויות הממוניות והקנייניות של ההמצאה.
כך הגדירה התורה את חופר הבור כבעל הבור ואת מצית האש כבעל האש, כדי להעמיד את יוצרי התקלה כבעלי הנזק שנושאים באחריות נזיקית על יצירתם הפוגעת.
מתוך דברי הגאון ר' שמעון שקאפ עולה, כי קניין רוחני או זכות יוצרים היא בעלות וזכות ממונית מלאה. לאור זאת לכאורה יהיה אסור להשתמש בקניינו של הזולת ללא רשותו.
בדברי הגאון ר' שמעון שקאפ קיימת הגדרה כללית שזכות היוצרים היא קניינו של היוצר, אך לא מבואר הנימוק, מדוע ישות מופשטת אכן מוגדרת כזכות ממונית לכל דבר ועניין.
בשו"ת שואל ומשיב (חלק א' מהדו"ק סי' מד') כתב כי ההיגיון והשכל הישר מחייבים להתייחס לזכות יוצרים כאל קניין ממוני לכל דבר ועניין.
טיעון נוסף העלה בשו"ת שואל ומשיב שמאחר ואומות העולם מתייחסים לקניין הרוחני כאל זכות ממונית רגילה ככל בעלות על מוצר מוחשי, כך גם ההלכה מתייחסת לזכויות היוצרים, כפי שמקובל בין הבריות ("שלא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלהם")
בתוך דבריו אף הוכיח שמנהג אומות העולם לשלם על השימוש בזכויות יוצרים, מתוך התנהגות השלטונות עם ר' אברם יעקב מהרובשוב שהמציא מכונת חישוב וכל ימיו קיבל שכר מקופת האוצר של וורשא.
מנגד יש פוסקים הסוברים (שו"ת פאת שדך סי' קנח') שנימוסי אומות העולם והתייחסותם למעמדה הקנייני של זכות היוצרים, אינו מחייב וממילא יש לבחון את מעמדה של זכות היוצרים מתוך גדרי ההלכה.
בעז"ה בשבוע הבא יוצגו גישות הלכתיות שונות המגדירות את הבעלות הממונית ואת זכויות השימוש בקניין רוחני, כפי שהובאו בדברי הפוסקים.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com