הליכי הוצאה לפועל הם במהותם הליכי ביצוע. גביית חוב, מימוש משכון או איתור נכסים, אינם מתאפיינים בהחלטות שיפוטיות, אלא הם כלי יישום הלכתיים של החלטות בית הדין.
בדרך כלל שליח בית הדין הוא האחראי על ביצוע פסקי הדין ואין בעל הדין רשאי לפעול באופן עצמאי(שו"ע חו"מ סי' צז').
לאור זאת יש לדון האם נושה יכול לפנות למערכת האכיפה והגביה שמנוהלת על ידי המדינה (מדינת ישראל או כל מדינה אחרת בעולם) לשם גביית חוב (שטר/שיק ) שלא נפרע.
ייתכן כי גביה באמצעות מערכת שאיננה מנוהלת על ידי בית הדין וההלכה, יש בה כדי פעולה עצמאית של הנושה שלא תמיד היא מותרת על פי ההלכה.
(הערה כללית: נטילת משכון כערובה לחוב ופעולת גביה, במקרים רבים הם אותה הפעולה או פעולות כמעט זהות, משום שלרוב ביד הנושה להחליט אם הוא מממש את המשכון או מאפשר את המרתו בכסף וזאת על פי ההגבלות וההוראות שנפסקו בשו"ע בהלכות גביית חוב, כגון מתן ארכת שלושים יום בטרם מכירת המשכון וכדו').
אחת ממגבלות הגביה שמוטלות על הנושה היא איסור כניסה לבית הלווה לשם נטילת משכון. התורה בפרשת כי תצא מורה "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו" (דברים כד' י').
הגמרא מבארת (ב"מ קיג.) שלאחר מתן ההלוואה או לאחר תאריך הפירעון, נטילת משכון לשם הבטחת הפירעון מתבצעת אך ורק מחוץ לביתו של הלווה.
החייב ביוזמתו מוציא את המשכון החוצה ומוסר אותו לידי שליח בית דין או המלווה. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' צז' סעי' ו').
יש לציין כי נטילת המשכון מבית הלווה משמשת כחלופה לגביית החוב. אומנם ביד הנושה לבחור אם לממש את הביטחונות או להציע לחייב להמיר את המשכון בכסף, אך ברור כי עיקול הבטוחות משמש כחלופת פירעון.
איסור כניסת הנושה לבית החייב נפסק להלכה (חו"מ סי' צז') רק בגביית חוב(או בטחונות לפירעון) בגין מתן הלוואה, אבל חוב שנוצר בגין נזק או דמי שכירות וכדו' אין בו את הגבלת הגביה (או עיקול בטחונות) של אי כניסה לבית החייב.
למרות שההלכה לא הטילה איסור ישיר של גביה (או נטילת משכון) מבית החייב, בכל זאת לא ניתן לומר כי פעולה זו היא מותרת באופן ברור, משום שיש הוראת דין אחרת שייתכן ומכוחה יש לאסור את הגביה העצמאית.
הגמרא (בבא קמא כז.) דנה האם אדם יכול לעשות דין(לבצע גביית חוב) באופן עצמאי ללא בית הדין, רב יהודה סובר שלא עביד איניש דינא לנפשיה ורב נחמן סובר שאדם יכול לעשות דין לעצמו.
נחלקו הראשונים באילו מצבים ייתכן להעלות אפשרות שאדם יבצע דין באופן עצמאי. הנימוקי יוסף (בעמ' יב: בדפי הריף) וכן המרדכי (ב"ק סי' ל') סוברים שהיתר עשיית דין עצמאי, מוגבל רק למקרים שהממון או החפץ נמצאים פיסית אצל החייב, כגון ממון גזול שנמצא ביד הגזלן.
אבל במצבים בהם הממון אינו נמצא ביד החייב, אלא הנושה מעוניין להיפרע באמצעות חלופת גביה כגון נטילת משכון, אין לנושה זכות דינית לפעול באופן עצמאי, אלא יש לו לפנות לבית הדין. גישה זו נפסקה להלכה ברמ"א (חו"מ סי' ד')
אבל הריף (ב"ק דף יב' בדפי הרי"ף) וכן הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק יב' הלכ' ב') פוסקים שכאשר קיום החוב ברור ללא כל פקפוק, אזי הנושה יכול לפעול באופן עצמאי ואף לעקל מטלטלין או נכסים אחרים לצורך כיסוי החוב. דין זה נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' ד').
הש"ך (תוקפו כהן סי' קטו') כתב שמחלוקת הראשונים ביחס להיתר עשיית דין באופן עצמאי, מתייחסת רק לגביה במסגרת חוב בגין הלוואה.
אבל חובות אחרים כגון חוב בגין דמי שכירות וכדו' מותר לנושה לגבות מן החייב באופן עצמאי, משום שאיסור עשיית דין לעצמו נאמר רק במצבים בהם יש איסור להיכנס לבית החייב (בגביית דמי הלוואה- לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו)
אבל בחובות שנובעים מחיובים אחרים(כגון דמי שכירות וכדו'), אם החייב אינו משלם את חובו ניתן לעקל ולגבות ממטלטליו ונכסיו. דין זה נפסק בשו"ע חו"מ סי' צז' סעי' יד'.
לאור הדברים לכאורה ניתן יהיה להפעיל את הזרוע הביצועית של הוצאה לפועל לשם גביית חובות שאינם במסגרת הלוואה על גווניה השונים (כגון מוכר שהעמיד את דמי העסקה כהלוואה לקונה).
יש מהפוסקים שכתבו כי צ'יק שניתן למוכר, אך הבנק לא כיבד אותו, יכול המוכר לפנות לרשויות האכיפה ולהפעיל הליכי הוצאה לפועל (מבלי לדון בדמי הריבית ובהוצאות הגביה שרשויות הגביה משיתות על החייב).
יש להדגיש כי היתר הגביה ייתכן רק אם נגדיר שחוב בגין קניה בחנות אינו מוגדר כהלוואה של המוכר לקונה. המשנה (שביעית פרק י' משנה א') אומרת שהקפת החנווני איננה נשמטת ועל כן המוכר יכול לגבות את חובות הקונה מבלי לחשוש לדין שמיטת כספים.
נחלקו הראשונים מדוע חוב הקפת החנווני אינו נשמט בשביעית, בשונה מחוב בגין הלוואה שכן נשמט בשביעית.
התוס' הרמב"ן והריטב"א (כתובות נה. ) סוברים שחוב בגין קניית מקח אינו מוגדר כהלוואה ולכן השביעית אינה משמטת אותו.
אבל הכסף משנה (בהלכות שמיטה פ"ט הלכ' יא) סובר שחוב הקפת החנווני אינו נשמט משום שהרגילות היא לתת אשראי לטווח זמן ארוך גם מעבר לשנת השמיטה וממילא חוב זה אינו נשמט.
מתוך דברי הכסף משנה ניתן אולי להבין שחוב בגין קניית מקח, אכן מוגדר כהלוואה שהקונה קיבל מן המוכר.
ממילא לשיטתו לכאורה לא יהיה ניתן להפעיל הליכי גבייה בהוצאה לפועל כנגד קונה שהבנק לא כיבד את הצ'יק שלו.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com