גישור ופשרה בסכסוכים עסקיים ואישיים

(צילום: שאטרסטוק)

נאמר בנביא "אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם" (זכריה ח טז) מקשה הגמרא שלכאורה ההנחיה לעשות משפט שלום היא איננה ישימה, משום שבדרך כלל צדדים המגיעים לפתרון הסכסוך ביניהם באמצעות המשפט, אין ביניהם שלום, ובמקום שיש בין הצדדים הבנה ושלום, אין צורך במשפט.

מכוח סתירה לכאורית זו, דורש רבי יהושע בן קרחה שהפסוק מורה על מצוות הפשרה שהיא משפט שלום, משום שהגישור והפשרה מסייעים לבעלי הדין להגיע להבנות והסכמה, ולסיים את הסכסוך ביניהם בדרך של אהבה, אחווה ושלום.

מקור נוסף למשפט שלום השונה באופיו מהמשפט הרגיל שבו בעלי הדין ניצים ורבים, מצינו במכילתא פרשת יתרו על הפסוק "ושפטתי בין איש ובין רעהו"(שמות יח טז) "ושפטתי בין איש-זהו הדין שאין בו פשרה, בין רעהו-זהו הדין שיש בו פשרה ששניהם נפטרים זה מזה כרעים".

המהרש"א (חידושי אגדות סנהדרין ו: ד"ה אוהב שלום ) מבאר כי הפשרה והסכמות שהושגו בהליך הגישור, גורמים לצדדים למחול אחד לשני על טענותיהם וכעסם ההדדי, בניגוד להליך שמנוהל בבית הדין שאומנם משיג הכרעה שיפוטית לטובת אחד מהצדדים, אך הטינה והכעס בין שני הצדדים נשארים ללא מחילה.

מצוות הפשרה וחשיבותה נפסקו להלכה בשו"ע (חו"מ יב ב) ועל כן בתחילת הדיון מצווה הדיין לשאול את הצדדים האם הם מעוניינים בפשרה, בהמשך ההלכה כתב השו"ע כי בית דין שרגיל בפשרה הרי זה משובח.

נחלקו הפוסקים האם מצוות הפשרה מחייבת את הדיין להתאמץ ולשכנע את הצדדים להגיע להבנות ופשרה, ורק בנסיבות של כישלון הפשרה אזי לפנות אל ההליך הדיוני משפטי, או שמא הדיין מצווה להציג בפני הצדדים את האפשרות להגיע להבנות ופשרה, אך אין הדיין מחויב לשדל את הצדדים לפנות אל הליך ההידברות.

הסמ"ע (חו"מ יב ו) סובר כי אין לדיינים להסתפק בהצגת חלופת הגישור בפני בעלי הדין, אלא יש על הדיינים לנסות ולשכנע את הצדדים להידבר ולהגיע להבנות והסכמה. הט"ז(חו"מ יב ב) מביא את שיטת המהר"ל מפרג שמוכיח מדברי הגמרא כי הדיין אינו מצווה לדבר על לב הצדדים שייאותו לפשרה, אלא מצוות הדיין מסתכמת בהצגת חלופת הגישור ותו לא.

בספר מאזנים למשפט (חו"מ יב סע"ק ג) כתב כי ייתכן שאין מחלוקת בין הפוסקים משום שקיימים מצבים בהם הדיין מצווה לשכנע את הצדדים בפשרה, וישנם מצבים שבהם הדיין יסתפק רק בהעלאת ההצעה מבלי להסביר על כדאיות הפשרה והוויתור.

בתחילת הדין כאשר התמונה המשפטית טרם התבררה ואין הדיין יודע מי מהצדדים צודק, אזי יש לו לדיין להעלות את חלופת הפשרה, אך מבלי לדבר על לב הצדדים בגנות המחלוקת ובשבח השלום והוויתור, משום שייתכן כי אחד מהצדדים מחזיק בטענות שקר ומרמה ואין כל הצדקה לטענותיו, אבל תוך כדי הדיון בבית הדין, כאשר תמונת הצדק מתבהרת וניתן להסיק כי גם לצד שאינו צודק קיימות טענות בעלות משקל, אומנם אין בהן כדי להכריע את הדין לטובתו, אך יש בהן מידה מסוימת של צדק, אזי יש לדיין לנסות ולדבר על לב הצדדים שיתרצו בפשרה ויסיימו את הוויכוח ביניהם בדרך של שלום ואחווה.

הסברו של המאזנים למשפט שמבקש להבחין בין תחילת ההליך הדיוני לבין אמצעו של ההליך שפעמים מתברר בו כי גם לצד המפסיד קיימת איזו הצדקה בטענותיו, לכאורה יהיה תלוי במחלוקת ראשונים.

הגמרא(סנהדרין ו: ) אומרת שבעת גמר הדין יש איסור לקיים הליך גישור ופשרה בין הצדדים. נחלקו הראשונים איזו נקודת זמן בהליך הדיוני מוגדרת כגמר הדין. רש"י(סנהדרין ו: ד"ה נגמר הדין) סובר שמתן פסק הדין הסופי כי פלוני זכאי ופלוני חייב זוהי נקודת גמר הדין, ממילא יש להסיק כי כל עוד פסק הדין לא הוקרא לפני הצדדים קיימת מצוות הגישור והפשרה.

תוספות (סנהדרין ו: ד"ה נגמר הדין) חולקים על רש"י וסוברים כי גמר הדין מוגדר בנקודת הזמן בה תמונת הדין התבהרה והדיין יודע כיצד לפסוק, אומנם הדיין טרם הקריא או אמר לצדדים את פסק הדין, אך בליבו הדיין יודע עם מי הצדק וכיצד להכריע בסכסוך. הנימוק המרכזי לאיסור טוען כי מאחר שהדיין כבר יודע מיהו הצודק בסכסוך, אזי אין לדיין לגרום לאותו צד לוותר או להפסיד חלק מסוים שמגיע לו בדין, לטובת הסכם פשרה וגמר הסכסוך באווירת פיוס וסליחה.

לכאורה ניתן להסיק כי לפי שיטת התוספות קשה יותר לקבל את הבחנת המאזנים למשפט, משום שלאחר התבהרות תמונת הדין אסור לדיין להציע גישור ופשרה וממילא יהיה קשה לומר שסברת הסמ"ע שיש לשדל את הצדדים לפשרה עוסקת בשלב בו הדיין יודע כי צד אחד צודק אך גם לצד השני קיימת איזו טענת אמת מסוימת, משום שלשיטת התוספות בשלב זה של הדיון נאסרת הפשרה.

מתוך מחלוקת רש"י ותוספות עולה כי לשיטתם ברור שלאחר גמר הדין לא ניתן להציע גישור ופשרה ומחלוקתם מתמקדת בהגדרת זמן גמר הדין. הבנה זו איננה מוסכמת על כלל הראשונים. הרשב"א (שו"ת הרשב"א סימן אלף קיג) סובר כי לאחר גמר הדין הדיין עצמו אינו רשאי להציע גישור ופשרה אבל אדם אחר שלא היה מעורב בהליך השיפוטי, רשאי מחוץ לכותלי בית הדין להציע נוסחת גישור ופשרה.

בדומה לשיטת הרשב"א אך בשינוי מסוים, סובר השלטי גיבורים(סנהדרין א: בדפי הרי"ף) כי ניתן להציע הליכי גישור ונוסחאות פשרה גם לאחר גמר הדין, וזאת אף על ידי הרכב הדיינים שישבו בדין אך במגבלה ברורה של פשרה מתוך הליך רצוני של בעלי הדין. לדעת השלטי גיבורים השתתפות הדיינים בהליך השיפוטי אינו פוסל אותם לאחר גמר הדין מלדבר על לב בעלי הדין ולנסות לרצות את דעתם לזנות את תוצאת ההליך השיפוטי וליישב את המחלוקת בדרכי הבנה ושלום. השלטי גיבורים אף עומד על חשיבות הגישור והפשרה ואומר שזו מצווה גדולה וכך הייתה דרכו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

השו"ע (חו"מ יב ב) פסק להלכה כי מצוות הפשרה חלה גם לאחר שתמונת הדין התבהרה והדיין יודע כיצד להכריע בשאלה מי הזכאי ומי החייב. עוד פסק השו"ע כי גם לאחר גמר הדין ופרסום הכרעת הדיינים עדיין קיימת מצוות הפשרה, אלא שבעת הזו אין הדיין יכול להשתתף בהליך הגישור והפשרה, ורק גורם חיצוני יכול להתערב ולדבר על ליבם של המתדיינים לסיים את הסכסוך ביניהם בדרך של הסכמה והבנה מתוך מחילה הדדית ללא כעס וקפידות.

מתוך הדברים עולה החשיבות הרבה של השכנת שלום בין אדם לחבירו ואף בעלי דין ראוי שייאותו לפשרה וריצוי הכעס תוך מחילה והוספת רעות ואחווה.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה. לתגובות: stern1416@gmail.com