מערכות השלטון מעניקה לאזרחים שירותים במגוון תחומים, בהיבטים המוניציפאליים האזרח נהנה מתברואה, גינות נוי וכדומה ובהיבטים הרחבים יותר האזרח נהנה ממערכות חינוך, בריאות, בטחון וכו'. האזרחים אשר מקבלים שירותים ממערכות המנהל הציבורי משלמים מס בכדי לתחזק ולהפעיל את המערכות הללו. לאור שותפות הציבור בכלל המערכות השלטוניות ולאור החובה החוקית של תשלומי מס, יש לבחון מהי עמדת ההלכה ביחס למי שאינו עומד בתשלום חלקו בשותפות הציבורית ואף נהנה משירותים ציבוריים ללא תשלום.
הגמרא (בבא בתרא ז ע"ב) דנה כיצד יש לחלק את מימון צרכי העיר, כגון עלות בניית חומה, שער וכדומה. ניתן לחלק את מימון ההגנה לפי מספר הנפשות שבכל משפחה, שהרי ככל שחיים במשפחה יותר אנשים כך יש יותר שנהנים מההגנה על העיר, וממילא משפחה בעלת מספר נפשות גדול יותר צריכה לשאת בחלק גדול יותר של מימון ההגנה.
אפשרות אחרת היא חלוקה לפי כמות הנכסים או הממון שיש לכל משפחה, שהרי ככל שיש למשפחה נכסים רבים יותר, כך היא נהנית יותר ממערכת ההגנה. אפשרות נוספת היא חלוקת נטל המימון לפי הקירבה אל גבול העיר, ככל שהקירבה גדולה יותר, כך הסיכון להיפגע מפורצים משמעותי יותר וממילא משפחות אלו צריכות לשאת בחלק גדול יותר של נטל הוצאות שמירת העיר.
מאחר שנוסחת החלוקה לפי נפשות או ממון היא שאלה נפרדת מהדיון העקרוני של חובת ההשתתפות בעלויות הציבוריות, או מהשאלה האם ניתן ליהנות משירות ציבורי ללא תשלום, נניח לעת עתה את הדיון ההלכתי בשאלת נוסחת חלוקת הנטל(בעז"ה נדון בה בהמשך) ונשתמש בסוגיא זו כמקור או דוגמא לחובת ההשתתפות בעלויות התפעול של המערכת הציבורית העירונית.
לאור סוגיית הגמרא המטילה על כלל תושבי העיר את החובה להשתתף בעלויות הגנת העיר, יש לשאול מהי הסמכות או מכוח איזה דין ניתן לחייב את תושבי העיר לשאת בנטל המימוני, שהרי יכול אדם או יכולה משפחה לטעון שהם אינם חפצים בבניית שער או חומה, או שהם מתנגדים לסוג החומה או לזהות הקבלן המבצע וכדומה, וממילא צריך לבחון מכוח איזו סמכות ניתן להטיל על הציבור חיובים ממונייים.
רבינו גרשום (שו"ת סימן סז, שו"ת גאונים קדמונים סימן קכה, שו"ת מהר"ם סימן תכג) סובר שתקנות הקהל מחייבות ויש להן תוקף מכוח הדין של הפקר בית דין הפקר. בגמרא (יבמות פט ע"ב) נחלקו ר' יצחק ור' אלעזר מהו מקור הדין. ר' יצחק סובר שהפקר בית דין הפקר נלמד מהפסוק "כל אשר לא יבוא לשלושת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו"(עזרא י,ח ). עזרא מורה על כינוס העם תוך איום בסנקציה של החרמת הרכוש למי שייעדר מהכינוס. ר' אלעזר לומד את הדין מהפסוק "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל"(יהושע יט, ) ומבארת הגמרא "וכי מה עניין ראשים אצל האבות, אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו" לאור דברי הגמרא ביבמות מבאר רבינו גרשום, כי דין הפקר בית הפקר אינו מתייחס רק לבית דין חשוב, כגון הלל ושמאי, אלא הדין מתייחס גם לנבחרי הציבור ופרנסיו אשר הדין מקנה להם סמכות להתקין תקנות וכללים לטובת הציבור. לדעת רבינו גרשום פרנסי הציבור מוגדרים כדיינים וכחשובי הקהל מכוח דברי הגמרא (ראש השנה כה ע"ב) "שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים"
בדומה לסברת רבינו גרשום כתב הרשב"א ביחס להחלטות הרוב (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן קכו, חלק ג סימן תיא) "שורת הדין בהסכמת בני המדינה, כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם, אין משגיחין לדברי היחיד, שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם, הם כב"ד הגדול אצל כל ישראל. ואם גזרו הם, גזירתם קיימת. והעובר ענוש יענש"
השולחן ערוך (יו"ד סימן רכח סעיף לג) פוסק כי לא ניתן להישבע על אי ההסכמה לקבל את תקנות הקהל, וממילא שבועה על סירוב לתקנות הקהל היא שבועת שקר. הגר"א (יו"ד סימן רכח ס"ק צג) מבאר כי מקור דברי השולחן ערוך מבוססים על האיסור להישבע לבטל מצווה "דהוי כנשבע לבטל את המצוה כמו שנתבאר בגמרא פרק ב דיבמות (כא ע"א) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, ונתנה תורה רשות לכל דור ודור לעשות תקנות וסייגים"
מתוך מקורות אלו עולה כי תקנות והוראות שנבחרי הציבור חוקקו לטובת כלל הציבור, יש להם תוקף וקיימת חובה שבדין להישמע ולפעול על פי הוראת מנהיגי הציבור. לאור זאת ניתן להסיק כמסקנת ביניים, כי הוראת תשלום המיסים שנקבעה על ידי נבחרי הציבור ופרנסיו, היא מחייבת וקיים איסור בהפרתה.
בעז"ה בשבוע הבא נדון בתנאים נוספים אשר נדרשים לאישור תקנות ציבוריות, כגון הצורך באדם חשוב שיאשר את החלטות נבחרי הציבור(שו"ע חו"מ סימן רלא סעי' כז-כח ועוד פוסקים) וכן נציג את מחלוקת הראשונים ביחס לכשירותם של הממונים על הציבור תוך הבחנה בין ממונה לנבחר(שו"ת המבי"ט חלק א סימן פד, .שו"ת הרשב"א חלק א סימן תריז, רמ"א חו"מ סימן לז סעיף כב ומקורות נוספים).
לתגובות stern1416@gmail.com