הגמרא במסכת (ברכות כא ע"ב) מסתפקת האם מותר להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה בכדי לענות אמן יהא שמיה רבה. ומבארת הגמרא שאומנם בכדי לענות קדושה ומודים אין להפסיק באמצע שמונה עשרה, אבל עניית אמן יהא שמיה רבה וכו' היא חשובה ביותר, ולכן ייתכן שיש להפסיק ולאומרה אפילו באמצע תפילת שמונה עשרה.
כהוכחה לחשיבות אמירת יהא שמיה רבה וכו' מביאה הגמרא שמצינו, כי אפילו מי שעוסק במעשה מרכבה יש לו להפסיק באמצע לימודו ולענות יהא שמיה רבה וכו'. למסקנת הסוגיא אין להפסיק באמצע תפילת שמונה עשרה ולענות יהא שמיה רבה, ודברי הגמרא נפסקו בשו"ע (או"ח סי' קד סעי' ז(.
עוד כתב השו"ע כי אמנם באמצע תפילת שמונה עשרה אין לענות בפה יהא שמיה רבה, אך צריך להפסיק את התפילה בשתיקה, ולכוון למה שאומר השליח ציבור בכדי שכוונתו תחשב לו כאילו ענה אמן יהא שמיה רבה בפיו.
כתב הבאר שבע (סי' לא) כי מאחר שהגמרא הסתפקה האם מותר להפסיק באמצע שמונה עשרה רק ביחס לעניית אמן יהא שמיה רבה, ואין הגמרא הסתפקה ביחס לעניית קדושה או מודים דרבנן, הרי מוכח מכך, שאמירת אמן יהא שמיה רבה חשובה יותר מאמירת קדושה ומודים דרבן.
חשיבות אמירת יהא שמיה רבה
בגמרא בברכות (ג ע"א) מובא שבשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
בגמרא שבת (קיט ע"ב) איתא שכל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעין לו את גזר דינו, ובתוס' (שבת קיט ע"ב) הביאו דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעל בן אלישע דקאמר התם, כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, הרי הם מבטלים גזירות קשות.
נחלקו הראשונים בביאור המשמעות של עניית יהא שמיה רבא בכל כוחו. יש המבארים כי כוונת הגמרא לומר שיש לכוון בכל כוחו, ויש המפרשים כי כוונת הגמרא שיש לענות בקול רם ולא בלחש.
השו"ע (או"ח סי' נו סעי' א') כתב שיש לענות אמן יהא שמיה רבא בקול רם. וביאר המשנה ברורה (סע"ק ה) דעל ידי הענייה בקול רם מתעוררת כוונת הלב (כמובא בראשונים וכן הובא בבית יוסף) ועל ידי קול זה מתבטלים גזרות קשות. ומכל מקום לא יענה בקול חזק מידי עד שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם בזה לחטא.
להפסיק בברכת שומע תפילה לעניית אמן יהא שמיה רבה
באחרונים מצינו סברא כי אומנם באמצע תפילת שמונה עשרה אין להפסיק ולענות יהא שמיה רבא, אבל באמצע ברכת שומע תפילה יש טעם להתיר לענות אמן יהא שמיה רבה.
סברת המתירים מבוססת על דברי הגמרא ברכות (לא ע"א) האומרת שבברכת שומע תפילה יכול אדם לבקש על כל צרכיו, וממילא טוענים האחרונים כי אם הותר לאדם לבקש על חייו, בריאותו ופרנסתו ואף על ענייניו הרוחניים האישיים, מדוע שלא יוכל לבקש גם על עניינים רוחניים נוספים.
ואולי אף ניתן להוסיף בסברא, שהרי כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעין לו גזר דינו וממילא אפשר לומר שבאמירת יהא שמיה רבה יש גם משום ענייני שמים וגם משום צרכיו שלו.
ובאפיקי מגינים (או"ח סי' קיט) תירץ שכיוון שמהות התפילה היא בקשת רחמים ותחינה לבורא עולם, אזי המתפלל על צרכיו הרי הוא עוסק בדברים שהם מעניין התפילה, ולכן מותר לומר בקשות ותחינות אישיות ואין בכך משום הפסק בתפילה, אבל אמירת אמן יהא שמיה רבא היא מצווה אחרת, שאיננה ממש מעניין התפילה וממילא למרות שיש בה סגולה של קריעת גזר דין יש באמירתה משום הפסק תפילה.
באשל אברהם (או"ח סי' קד) תירץ כי לאחר מסקנת הגמרא בברכות (כא ע"ב) שאין להפסיק באמצע התפילה לעניית יהא שמיה רבא, אזי כבר אין לחלק ולומר שבברכה מסוימת ניתן להפסיק ולענות ובברכה אחרת אין להפסיק, מפני שחכמים קבעו דין אחד לכל התפילה ולא חילקו בדבריהם.
יהי רצון שבזכות עניית אמן יהא שמיה רבה כראוי נזכה לשנה טובה ומתוקה.