א. מקור הדין
הרי"ף ( ב"ב ה ע"ב מדפי הרי"ף) והרא"ש (ב"ב פ"א סי' כג) מביאים את דברי התוספתא (ב"מ פ' יא) המבחינה בין צרכים שונים הנדרשים בחצר המשותפת ומידת חיוב השותפים בנשיאת עלויות הצרכים הנ"ל. "מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עימהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו... ומי שיש לו חצר בעיר אחרת בני אותה חצר משעבדין אותו לחפור עימהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו..."
לאור דברי התוספתא עולה כי ביחס לצרכי החצר המשותפת החיוניים, כגון דלת ומנעול הרי שכלל השותפים חבים לשאת בעליות הצרכים הנ"ל ולרבות שותף שאינו מתגורר בביתו שבחצר המשותפת, אבל ביחס לצרכים אחרים שאינם חיוניים לחצר הרי שלא ניתן לכפות על שותף שאינו מתגורר בביתו להשתתף בעלויות וזאת למרות שקיימת החלטה של השותפים לבצע השקעות בחצר. דין זה נפסק להלכה ראה שו"ע חו"מ סי' קסא סעי ' ו- קסג סעי' ב.
בנתיבות המשפט (חידושים קסא סע"ק ב) כתב כי דלת ומנעול הינם צרכים חיוניים אשר שומרים על הבתים מפני נזקים של אורחים בלתי קרואים, והם מהווים שמירה על גוף הבתים שבחצר וממילא גם מי שאינו דר בחצר, בכל זאת הוא נושא בעלויות ההגנה והשמירה של הדלת המנעול וכדו' , אבל בית שער שתפקידו להגן מפני היזק ראייה של העוברים ושבים ברחוב הסמוך לחצר, הרי מי שאינו דר בחצר אינו חייב לשאת בעלויות התקנת בית השער מפני שהוא אינו ניזוק בהיזק ראיית העוברים ושבים וממילא אין הוא חב בעלויות ההגנה מפני נזק שהוא אינו סובל ממנו.
ב. שיטת הסמ"ע המבחין בין צורך של כללי של העיר עצמה לבין צורך פרטי של תושבי העיר
הרמ"א (חו"מ סי' קסג סעי' ו ) פוסק להלכה את דברי הרא"ש (כלל ו סי' ט) "ויש אומרים שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהם אותם שאינם נושאים ונותנים בשטרות אין חייבים ליתן זה" מדברי הרא"ש עולה כי למרות שקיים צורך לשלם עבור שירות שרבים מבני העיר נדרשים לו, בכל זאת מי שאינו נהנה ישירות מהשירות משום שאינו עוסק בסחר בשטרות, הרי שהוא פטור מלשאת בתשלום.
בנוסף פסק הרמ"א להלכה(חו"מ סי' קסג סעי ג) את דברי מהר"י מינץ כי כל תושב בעיר חייב לשלם עבור ההוצאות הנדרשות לבני העיר וזאת למרות שהוא אינו נהנה מההוצאות הנ"ל ולא עושה בהם כל שימוש "כל צרכי העיר אף על פי שמקצתן אינם צריכים, כגון בית חתנות או מקווה וכדומה, אפילו הכי צריכים לתת חלקם"
הסמ"ע (חו"מ קסג סע"ק לב) מבאר כי דברי הרמ"א אינם סותרים זה לזה אלא הם משלימים זה את זה. הסמ"ע מבחין בין צורך כללי של העיר עצמה לבין צורך פרטי של תושבי העיר או רובם (פרטים המרכיבים רוב): כדי שעיר תהיה מוגדרת כעיר המספקת את השירותים הנדרשים, היא צריכה להעמיד לתושביה, מקווה, בית כנסת וכדו', וממילא צרכים אלו הם כללים ומשכך כלל בני העיר נדרשים לשאת בהם וזאת למרות שיש מהתושבים שאינם עושים בהם שימוש, כגון אנשים שאינם טובלים במקווה וכדו'.
אבל צרכים שהם פרטניים לתושבי העיר, אזי למרות שרוב אנשי העיר או אפילו כולם נדרשים להם, אין צורך הרוב מגדיר את הצורך הנ"ל כשירות בסיסי שבלעדיו אין העיר מוגדרת כעיר, ולכן הצורך של בני העיר בשירות בגין עיסוקם בשטרות, הוא צורך פרטי שייתכן כי רבים מהפרטים הדרים בעיר נדרשים לו אך הוא נותר בהגדרתו הוא נותר כצורך פרטי, וממילא פרט שאינו נדרש לשירות, אין הוא חב בתשלום ההוצאה הנ"ל.
ג. שיטת החתם סופר כי בני העיר הם שותפים וממילא חבים הם בכל הוצאות העיר
החתם סופר (שו"ת או"ח סי' קצג) מבאר את דברי מהרי מינץ באופן מעט שונה מהבנת הסמ"ע. לדעת החתם סופר הסיבה שכל אחד מבני העיר מחוייב לשאת בהוצאות העיר, נובעת מהעובדה שכלל בני העיר הינם שותפים בעיר וממילא דין השותפות מחייב כל אחד מבני העיר להשתתף בהוצאות השותפות, (המבנה המשפטי הלכתי של העיר מחייב את השותפים לנהוג בהתאם לדיני השותפות).
לעומת זאת במקרה שבני העיר נדרשים לשירות השר בענייני השטרות וכמובא בדברי הרא"ש, אזי יש לטעון כי מי מבני העיר שאינו עוסק בסחר השטרות הרי שהוא אינו נדרש לשירותי השר בעניין זה וממילא הוא אינו בכלל השותפות של עוסקי השטרות.
לאור האמור מי שאינו עוסק בשטרות אין הוא נמנה על שותפי העסק הנ"ל ולכן הוא אינו חייב לשאת בתשלום עבור השירות בעניין השטרות. (ועי' בשו"ת משכנות ישראל סי יז המרחיב בביאור שיטת הסמ"ע והחת"ס)
מן האמור עולה כי לשיטת הסמ"ע בני העיר נושאים בעלויות הוצאות העיר משום שהם חבים להעמיד את העיר כמתכונתה, ולשיטת החת"ס בני העיר חבים בתשלום הוצאות העיר מפני שהם שותפים בה וחבים בתשלומים בהתאם לדיני השותפות.
העולה מהדברים:
א. לשיטת החת"ס אי השימוש בחדר המדרגות ובשטחים המשותפים אינו מהווה סיבה שלא להשתתף בהוצאות ועד הבית משום שהשכנים אומרים הרי שלך לפניך ואתה רשאי ליהנות כדין כל שותף.
ב. לשיטת הסמ"ע הרי שביחס להוצאות הניקיון התאורה וכדו' שאינם הוצאות אחזקת גוף הנכס אלא להנאת והרווחת המשתמשים בו, הרי מי שלא נהנה מהשירות אין הוא חב בנשיאה בהוצאות (בדומה לדין הרא"ש לעניין השטרות), אבל בהוצאות אחזקת גוף הנכס וכן בתשלומי ביטוח המערכות השונות כגון מעלית וכדו' גם מי שאינו דר בביתו חייב לשאת בהם מפני שהוצאות אלו הינם חלק מעלויות אחזקת הנכס עצמו.
ג. מקובל כי היעדרות לתקופה קצרה איננה סיבה לפטור מהשתתפות בהוצאות השוטפות של ועד הבית, אך היעדרות לתקופת זמן ממושכת ובהתאם לנהוג (לכל הפחות למעלה משלושים ימים) יכולה להוות עילה לפטור מההוצאות השוטפות ובהתאם לשיטת הסמ"ע.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה התלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו ובכל שאלה יש לפנות למורה הוראה הבקיא בדיני ממונות.
לתגובות stern1416@gmail.com