א. מקור הדין
הגמרא במסכת גיטין (מז ע"א) מביאה את מחלוקת רבי ורשב"ג לעניין חיוב מעשרות בפירות שגדלו בשדה משותפת ליהודי ועכו"ם. רבי סובר כי אין דין ברירה, ולכן גם לאחר חלוקת הפירות בין השותפים עדיין הפירות מוגדרים כטבל וחולין מעורבים ביחד וממילא אין שום נפקות לעובדה שהיהודי והעכו"ם ביצעו ביניהם חלוקה של הפירות.
רשב"ג סובר כי יש דין ברירה וממילא לאחר חלוקת התבואה בין היהודי והעכו"ם, מתברר למפרע כי הפירות שנפלו בחלקו של היהודי הם כבר שלו מתחילת גדילתם וממילא הם חייבים בתרומות ומעשרות.
נחלקו הראשונים בביאור שיטת רבי הסובר כי אין דין ברירה וגם לאחר חלוקת הפירות בין השותפים עדיין הפירות מוגדרים כטבל (חלקו של היהודי שחייב בתו"מ) וחולין (חלקו של הגוי שפטור מתו"מ) מעורבים ביחד.
רש"י (ד"ה טבל וחולין מעורבים) מבאר כי לשיטת רבי, גם לאחר חלוקת יבול השדה בין היהודי והגוי, עדיין כל פרי מוגדר כחציו טבל (בגין חלק היהודי) וחציו חולין הפטור מתו"מ (בגין חלקו של העכו"ם). "אין לך כל חיטה וחיטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק העובד כוכבים פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העובד כוכבים צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו"
לאור דברי רש"י עולה כי שותפות משמעותה היא שכל אחד מן השותפים מחזיק בבעלות חלקית של דבר השותפות לפי היקף חלקו בשותפות, כך ממילא כל חלק של חפץ השותפות או כל פיסת קרקע משותפת, שייכת לכל השותפים לפי שיעור השתתפותם.
תוס' חלוקים על רש"י ומבארים באופן מעט שונה את דברי רבי טבל וחולין מעורבים זה בזה "דכיון דין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעינן כמה, ואי מעשר מניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו" מדברי התוס' עולה כי לכל שותף חלק מוגדר וברור בחפץ השותפות, אלא שאיננו יודעים להצביע באופן ברור על מיקום חלקו של כל שותף בחפץ השותפות, ולא ניתן לזהותו האם הוא בפינה המזרחית או המערבית של חפץ השותפות או המקרקעין המשותפים.
לאור האמור עולה בפנינו מחלוקת ראשונים בהגדרת השותפות: רש"י סובר שכל חלקיק בחפץ השותפות או במקרקעין שייך לשותפים ובהתאם לחלקו של כל אחד בשותפות(כל חיטה חציה של היהודי וחציה של העכו"ם). תוס' סוברים כי לכל שותף חלק מוגדר וברור בחפץ השותפות או במקרקעין המשותפים, אלא שלא ניתן להצביע באופן מוגדר על מיקום חלקו של כל אחד בחפץ השותפות או במקרקעין.
ב. זכות השימוש של כל שותף בחלקו של חברו
על פי הגדרת הראשונים את המושג שותפות, יש לברר מהי הסיבה שכל אחד מהשותפים רשאי לעשות שימוש בחפץ השותפות או במקרקעין המשותפים, והרי שימוש בחפץ השותפות או המקרקעין המשותפים מחייב עשיית שימוש גם בחלקי הקניין האחרים של שאר השותפים אשר לא בהכרח נותנים את הסכמתם לכך.
לעניין זה משיב הר"ן (נדרים מה ע"ב) כי מושג השותפות בנוי גם מזכות קניין וגם מזכות שיעבוד הדדית. זכות הקניין מגדירה את חלקו של כל שותף בחפץ השותפות או המקרקעין המשותפים, ואילו זכות השיעבוד מקנה לכל שותף זכות שעבוד הדדית לעשיית שימוש סביר בחלקי הקניין הנוספים של שאר השותפים.
להלכה פסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יא) את שיטת רש"י לעניין הגדרת השותפות "שותפות העובד כוכבים חייבת בתרומות ומעשרות, כיצד ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבים בכל קלח וקלח ..."
העולה מהדברים:
א. שטחי הבניין המשותף מתחלקים לשטח פרטי ושטח משותף. השטח הפרטי כולל את הדירה וכן הצמדות שונות לדירה כגון מחסן חניה וכדו'. השטחים משותפים שייכים לכלל בעלי הדירות בבניין וכוללים את חדר המדרגות, הגינה, גג הבניין ככל ואיננו מוצמד או נמכר לאחד מבעלי הדירות וכדו'.
ב. כל שותף רשאי לעשות שימוש סביר בחלקים המשותפים של הבית המשותף, שכן זכות השותפות כוללת גם זכות שעבוד הדדית לעשיית שימוש בנכס השותפות.
ג. לא ניתן לכפות על שותף למכור או לתת במתנה חלקים שונים של זכויותיו בשותפות ולכן לא ניתן לכפות על בעל דירה לאפשר תוספת בניה בגג המשותף או בחצר המשותפת.
ד. לעניין תוספת בניה באוויר החצר המשותפת, נחלקו פוסקי זמנינו האם בניה זו מוגדרת כשימוש סביר בנכס השותפות המתיר את הבניה מבלי שתעמוד לאחד מבעלי הדירות הזכות לדרוש תשלום בגין הסכמתו ובתנאי שתוספת הבניה איננה גורמת נזק לאחד מבעלי הדירות.
ה. שימוש בחצר המשותפת לצורך הנחת יסודות או עמודים לתוספת הבניה יכולה להיחשב כשימוש סביר בנכס השותפות ובתנאי שאין העמודים מפריעים לשימוש בנכס המשותף, כגון שאינם יוצרים הפרעה לחניה וכדו'.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה התלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו ובכל שאלה יש לפנות למורה הוראה הבקיא בדיני ממונות.
לתגובות stern1416@gmail.com