הגמרא במסכת בבא בתרא (קיח ע"ב) אומרת: "תנו רבנן, החצב שמסר לסתת הסתת חייב, הסתת שמסר לחמר החמר חייב... הבנאי שמסר לאדריכל אדריכל חייב ואם הניח אבן על הדימוס והזיקה, כולם חייבים לשלם, והתניא אחרון חייב וכולם פטורים, לא קשיא כאן בשכירות כאן בקבלנות"
מבואר בגמרא כי איש מקצוע שגרם לנזק במסגרת עבודות בניה הרי שהוא נושא באחריות הנזיקית וזאת למרות שעבודות הבניה התבצעו על ידי מספר גורמים במשותף ולא רק על ידו, לכן החצב שהעביר את האבן לסתת ובמסגרת עבודות הסיתות נגרמו נזקים, הרי שהסתת לבדו נושא באחריות הנזיקית.
עוד מבארת הגמרא כי פרויקט בניה שגורמי מקצוע שונים חברו יחדיו לצורך ביצוע העבודות וכגון התאגדות של גורמי מקצוע למסירת בית הבנוי באופן שבעל הבית אינו שוכר כל גורם מקצועי בנפרד, אזי כלל גורמי המקצוע נושאים ביחד ובמשותף באחריות הנזיקית וכמבואר לקמן.
ב. הראשונים נחלקו מהו הדין המטיל אחריות נזיקית
נחלקו הראשונים בביאור סוגיית הגמרא בעניין הטלת האחריות הנזיקית: רש"י (ע"פ ביאור אבן האזל נזקי ממון פ' יג הלכ' יח) מבאר כי הגמרא עוסקת במקרה שבו הנזק התרחש על ידי נפילת האבן מידי מי שקיבל אותה לידיו, כגון החצב שמסר אבן לסתת והיא נפלה מיד הסתת והזיקה או נשברה. מדברי רש"י עולה כי האחריות הנזיקית של הסתת מבוססת על דין אדם המזיק מפני שהסתת גרם בעצמו לנזק.
לאור האמור הסתת נושא באחריות וחייב לשלם הן במקרה בו הוא גורם מקצועי עצמאי והן במקרה בו הוא חלק מקבוצת פועלים שהתחייבה ביחד לבצע את העבודה, וזאת כאמור משום שאדם המזיק חייב באחריות על מעשיו.
אבל בסיטואציה שהנזק נגרם שלא מכוחו הישיר של אחד מגורמי המקצוע הפועלים בפרויקט, כגון במקרה השני המובא בגמרא המתארת מצב בו אבן נפלה לאחר שהניחו אותה על הדימוס (שורת לבנים בקיר הבניין) אזי החיוב שמוטל על כל השותפים בעבודה, איננו מדין אדם המזיק אלא מדין שומרים, וזאת בנימוק שכלל גורמי המקצוע התחייבו לבצע עבודה ביחד וכמו כן הם התחייבו שלא לגרום לנזקים, וממילא החיוב מוטל על כתפי כולם מדין שומרים.
הרמב"ם (ע"פ ביאור אבן האזל הלכ' נזקי ממון פ' יג הלכ' יח) סובר כי הנזק שבו עוסקת הסוגיא לא נגרם מנפילת האבן או שבירתה, אלא הנזק נגרם כתוצאה מפגיעה של הניזק באבן (הפועל החזיק את האבן והניזק פגע באבן וניזוק) . לאור האמור הרי שלא ניתן לחייב את הגורם המקצועי מכוח חיוב של אדם המזיק משום שלא הסתת או האדריכל גרמו לנזק, אלא החיוב הוא מדין בור וכדין כל תקלה שאדם מניח.
אבל במקרה בו האבן הונחה על גבי הדימוס, אזי חיוב השמירה חל על כלל הפועלים וממילא החיוב חל על כולם ובתנאי שהאדריכל שהניח את האבן על הדימוס לא פשע באופן הנחתה שאז הוא נושא באחריות הנזיקית לבדו.
ג. פסק השו"ע
הטור וכן השולחן ערוך (חו"מ סי' שפד סעי' ד) פסקו את דין הגמרא לעניין החצב והסתת בהלכות אדם המזיק, ממילא נראה כי הטור והשו"ע סוברים כדעת רש"י שהנזק נגרם מנפילת האבן ויש לחייב את הפועל מדין אדם המזיק "החוצב שחצב אבן ונתנו לסתת והזיק בו הסתת חייב...מסרו הבנאי למסדר המסדרו על שורת הבניין המסדר חייב, ואם אחר שסדרו על שורת הבניין נפל והזיק אם הם קבלנים וכולם שותפים במלאכה כולם חייבים ואם הם שכירי יום האחרון חייב וכולם פטורים"
ד. האם בעל הדירה נושא גם הוא באחריות נזיקית לצד אחריותו של הגורם המקצועי
הגמרא במסכת בבא קמא (צח ע"ב) מביאה את דברי המשנה "הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל ושיבר האבנים או שהזיקן חייב לשלם, היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב"
וביארו הראשונים (רבינו יונתן מובא בשטמ"ק והמאירי) "הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברם וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו וחזרה על האומן הואיל וזה קבל מלאכה זו עליו כדרך קבולת, הא אם נעשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה"
מדברי הראשונים עולה כי ככל והגורם המקצועי התקשר עם בעל הבית במסגרת הסכם קבלנות, אזי בעל הבית אינו נושא באיזו אחריות נזיקית בגין נזקי הגורם המקצועי שכן נטילת אחריות נזיקית היא חלק מההתחייבויות הקבלן כלפי בעל הבית וממילא בעל הבית אינו חב בשמירה ובתשלום נזק.
לעומת זאת בסיטואציה בה הגורם המקצועי נשכר כפועל לביצוע עבודה אצל בעל הבית, אזי בעל הבית אינו נפטר מאחריות נזיקית, שכן הפועל התחייב רק לביצוע העבודה בלבד ובעל הבית מחויב לשמור את ממונו שלא יזיק ושלא יהווה מכשול.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה אשר עשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה.
לתגובות stern1416@gmail.com