סביבי צעדו כמיליון אנשים, הם היו מגוונים מכל צבעי הקשת הישראלית, היו שם חרדים ושאינם, ספרדים, אשכנזים, חסידים, מתנגדים, יהודים חשובים, יהודים פשוטים ואפילו כאלה שלא יודעים כמה לא פשוט להיות יהודי פשוט, יחד עם כמיליון אחים צעדתי אחר מיטתו של מי שהוכתר בפי כל כגדול הדור, הרגיש לי טוב להיות אחד חלקי מיליון, בעצם הרי זאת המטרה שבגללה הגעתי, כדי להיות חלק מהחבורה הזו, ידעתי שלא אזכה להגיע לד' אמות קרובות למיטה של אותו צדיק, אבל באתי כי הרגשתי שיש כאן מעמד של צדק היסטורי.
ההכרה במרן רבי עובדיה יוסף כגדול הדור, שהוא כמה וכמה רמות מעל להשגות של רבנים בדורנו, לא הייתה מאז ומתמיד, כילד, גדלתי לדור שבו היחס לרב עובדיה זצ"ל ברחוב החרדי היה בין לא ממש מעריך לבין לא ממש מכבד, הרב עובדיה זצ"ל בעיני רבים היה עוד רב ספרדי שעלה לגדלות רק כי חיפשו מישהו שיוכתר כמנהיג שינהיג את ציבור הספרדי, זאת הייתה התחושה ברחוב האשכנזי בו גדלתי.
עם השנים, ככל שהתבגרתי ולא רק בגיל, הבנתי לצערי את גודל הפספוס שלנו כציבור שמודד רבנים על פי השתייכות פוליטית, או על פי המעמד שהחליט להקצות לו עורך של עיתון כזה או אחר שנוח לו להחליט מי יהיה גדול הדור, מי היה מרן, מי יהיה הרב ומי סתם יושב על 2 כפתורים.
ככל שנקפו השנים, הלכה ועלתה קרנו של הרב עובדיה זצ"ל, ולא רק בקב ציבור הספרדים, ולא רק בקרב העמך שבשדות. הרחוב כולו - משואבי המים וחוטבי העצים ועד נושאי דגל התורה, למדו להבין כי מדובר בגדול אמיתי בקנה מידה שבכלל לא מושפע מתואר שנכתב עליו בעיתון או מהתעלמות מכוונת.
אבל מעבר לגדלותו בתורה, אי אפשר שלא להתפעל מגדלות ההנהגה שלו. הוא לא רק היה פוסק הדור, הוא היה הרב של כולם, הוא דיבר גם אל עולם התורה הישיבתי הספרדי אותו ייצר ממסד ועד הטפחות וגרם לבני התורה ברחוב הספרדי ללכת בראש מורם ולא רק בישיבות אשכנזיות, ובאותה נשימה הוא דיבר אל העם שבשדות בשפה שגרמה להם להעריץ אותו ולרצות לרצות אותו בכך שהם הופכים ליהודים טובים יותר, בכך שהם שולחים ילדיהם למוסדות שמחנכים ברוח ישראל סבא, ובכך שהם עצמם עולים שלב או יותר בסולם האידישקייט כל אחד בדרגתו הוא. ככה הוא הפך מרב חשוב וגדול בתורה למרן פוסק הדור של כל עם ישראל בדורנו.
לאחר הלוויה, לא יכולתי שלא לקנא בציבור הספרדי שזכה למנהיג כזה, לצערי הרחוב החרדי כיום יושב על פצצה מתקתקת שהולכת וצוברת תאוצה, ואם לא תטופל - איש לא יודע לאן יגיעו מימדי הנזק.
אני מדבר על החרדי העובד אשר גדל בישיבות, שם בחממה תורנית במסגרת מחייבת הוא חייב לפקוד את בית המדרש בין אם רוצה ובין אם לאו, בהמשך כאשר עוברים לשלב החיים העצמאים, יש את מי שקשור למסגרות הכוללים המחייבות שמירת סדרים כמו בישיבה, אבל יש ציבור גדול שהולך וגדל ולא ממשיך בכוללים אלא יוצא לעמול לפרנסת ביתו.
ציבור זה יש בו מי שיש לו משמעת עצמית ומטען כזה אשר גם כאשר הוא לא מחובר לכולל או מסגרת כזו או אחרת הוא בונה בית של תורה וקובע עתים ללימודו, יש גם מי שהשכילו להתחבר לקהילות בהן מוצאים הם חיבור חברתי שמביא לחיבור תורני, אולם ישנו ציבור ענק שהולך וגדל של בוגרי ישיבות שיצאו לעבוד ואין להם את החיבור הזה, קשיי היום יום בשילוב הקושי המנטלי של להיות עמל בתורה הם ניסיון כ"כ גדול שמי שלא חי את הניסיון לא יבין אותו לעולם, לציבור זה לצערי אין רב עובדיה שכל שבוע ידבר אליו בשפה שמתאימה לו.
הרחוב החרדי היום בנוי לבני עלייה מדרגת הגאון מוילנא ומעלה בלבד, בכל בית כנסת מצוי יש פעילות לבני עליה ולצורבא מרבנן, גדולי הדור שפעם בפעם יוצאים במאמרים ומשאות לחיזוק השממה הרוחנית פונים בד"כ לחיזוק בני התורה והישיבה ולא מדברים ישירות אל ציבור העובדים התורניים.
כך קרה, שציבור ענק מרגיש לא חלק מהרחוב החרדי, הציבור הזה מרגיש מופלה לרעה אבל לא בפוליטיקה כפי שנוהגים לצעוק כאן בשנים האחרונות, אלא בבסיס של האידישקייט ולימוד התורה.
הפוליטיקה היא רק סימפטום של הזהות האבודה, והיא גם הדרך להביע את הכאב והתסכול מהמצב החמור הזה שמגדל דור של בוגרי ישיבות שמנותק מאידישקייט, כאשר במקום לקרב אותו חזרה רק בונים סביבו עוד ועוד חומות של ניכור.
אני לא בא ח"ו לבקר את גדולי הדור או לומר להם איך לנהוג, אני אבל כואב את הכאב הזה וחש אותו יום יום כבר כעשר שנים מאז שזכיתי להיות ממקימי קהילת בעלי עתים שכל מטרתה היא להרבות תורה במסירות ואהבה בקרב אותם עובדים תורניים, וכמי שפועל להקמת מסגרות ושיעורים לציבור העובדים התורניים.
אז כן, יש לי בלב צביטה של כאב וקנאה שלנו אין רב עובדיה שישקיע זמן ואנרגיה להנחיל את התורה לעמך כמו שעשרות שנים היה לציבור הספרדי.
הצגת כל התגובות