בימים שחלפו מאז חטיפת הנערים ועד מציאת גופותיהם התפללו רבבות בכל רחבי העולם היהודי לשלומם ולשובם לחיק משפחותיהם. עשרות אלפי יהודים שלא ידעו מיהם הנערים, לא פגשו בהם מעולם, התפללו עליהם כאילו היו אחיהם.
ואכן, הנוסח הקבוע בסידור התפילה היהודי הוא קולקטיבי – "רופא חולים, מתיר אסורים, פוקח עיוורים" – ולא נכתב בלשון יחיד, למרות שהיחיד הוא שמתפלל. הסיבה לכך היא שהעם היהודי הוא עם אחד, ותפילה של אחד יכולה להשפיע על השני. האדם אינו מתפלל רק על עצמו אלא גם על זולתו. חז"ל אף אמרו כי המתפלל על חברו, נענה תחילה". יש עוצמה בלתי רגילה בתפילה על הזולת.
אך צריך להבין שכפי שהאמונה היא דבר רוחני, כך גם האמונה שתפילתם של רבים אינה שבה ריקם גם אם בפועל לא התרחש מה שרצינו והתפללנו לו.
אף שלצערנו שלושת הנערים לא שבו בריאים ושלמים לביתם, אמונתנו היא כי התפילות הרבות שאיחדו את עמנו בצורה כה מופלאה לא ירדו לטמיון. כך חונכנו משחר ילדותנו, כך חונכו אבותנו: "אין תפילה ששבה ריקם".
ביום הכיפורים יש קטע תפילה מצמרר שבו מתואר בפרוטרוט כיצד הרגו באכזריות את עשרת הרוגי מלכות, גדולי המנהיגים היהודיים בדורות ההם, ביניהם רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות ברזל עד שיצאה נשמתו.
האכזריות הזו הובילה את מלאכי מעלה, כך בתפילה, לזעוק לבורא העולם "זו תורה וזו שכרה?" ובורא העולם ענה: "גזירה היא מלפניי, קבלוה או שאהפוך את העולם למים".
ההסבר לכך הוא בדרך המשל למלך שהזמין בגד מחייט שקנה את הבד היקר ביותר ותפר ממנו את הבגד המלכותי. בשלב מסוים קינאו בו חייטים אחרים וסיפרו למלך כי החייט דרש ממנו תשלום על כמות מסוימת של בד ובפועל השתמש רק במחציתו. המלך הזועם שאל את החייט אם הדברים נכונים, והלה הכחיש בכל תוקף. "הדרך היחידה שאוכל להוכיח לך שהשתמשתי בכל הבד שקניתי תהיה אם אפרום את כל הבגד", אמר.
זו גם הייתה תשובתו של בורא העולם למלאכים שהתלוננו על העוול בהריגתם האכזרית של עשרת הרוגי המלכות. "אהפוך את העולם למים". כלומר, אני צריך להשיב את העולם לימים שקודם בריאתו, כדי שתבינו.
באמונה אין מושג כזה של להבין כל מה שקורה. כדי שנבין את כל מהלך החיים צריך לחכות עד סוף הסרט. על פי תפיסתנו, גם אם התפילה אינה נענית לפי ציפייתנו, עשינו מה שיכולנו. התפללנו. ניסינו. ייחלנו.
וייתכן שהתפילות פעלו, גם אם במובנים אחרים שאיננו מבינים. כך למשל ייתכן שבזכותן הנערים זכו להיקבר בקבר ישראל, מה שלא זכו לו מיליונים מבני עמנו שנכחדו בעבר.
הבנים לא שבו בחיים, אך העם מצא את עצמו מאוחד. 18 יום התאחדנו בתפילה ובתקווה, וכעת אנו מאוחדים באבל ובכאב. מה שמוכיח שעם אחד אנו, שכל ישראל ערבים זה לזה, וכי התפילה הייתה, ותמיד תישאר, קולקטיבית – של כולנו למען כולנו.
הטור פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
הצגת כל התגובות