לאחרונה הופעתי בפאנל ("עצמאות ברשות") בו עמדה לצידי אושיה מהציבור הדתי-לאומי שהצהירה כי הפסיקה לחגוג את יום העצמאות לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות מגוש קטיף. "אני ציונית גאה, מלח הארץ ואוהבת את עמי ומולדתי. אך עצמאותי נגזלה ממני יחד עם רגבי ארצי שנותקו מתחת לכפות רגליי בכוח ובזדון, בידי ממשלתי", אמרה בדמעות. אחריה הוזמנתי, אני לדבר. גנזתי את הדף שהכנתי לעצמי ואמרתי: החברה החרדית חשה סוג של התנתקות מתמשכת, מערכיו ואורח חייו, כאן בישראל.
בהשקפת רוב הציבור החרדי, המדינה, שמוגדרת יהודית, אינה פועלת בצורה יהודית-תורנית בצמתי ההשפעה וההכרעה שלה, כמערכת המשפט, החינוך ועוד. זוהי התנתקות מובנית, סוג של תחושת זרות וניכור שמלווה את מנהיגי הציבור החרדי בבואם לעסוק בשאלת המדינה "שלנו" לאן?!
הסברתי עוד, כי מה שאצל אותם כואבים מהציבור הדתי-לאומי, שמרגישים איבוד עצמאותם מההתנתקות והלאה, בשל ניכור המדינה לאדמה ולבתים, אצל החרדים, זו הרגשה לאורך שנות קיומה של המדינה, מחילול שבת, מיחס הבג"ץ לדת או ממכירת חמץ בפרהסיה. ברור שקשה עד בלתי אפשרי לבוא לציבור כזה ולהגיד לו 'יאללה חגיגה'.
אני חושבת כי למדינת ישראל, לעומת החברה החרדית, יש הרבה אפשרויות להוכיח הזדהות עם ערכי הדת והמסורת היהודית. כל חג ומועד, כל שבת בעצם, יכולה להיות אפשרות כזאת, מה שלצערנו לא קורה. השבת מחוללת בראש חוצות, קניונים ומסעדות, כבישים ואתרי בילוי, פועלים בשבתות וחגים כביום חול ואפילו יותר. ואז מגיע יום העצמאות, בו נדרשת החברה החרדית לגלות סולידריות והזדהות עם ערכי המדינה. והייתי מצפה להדדיות מצד המדינה, אם כבר מדברים על עם אחד ושוויון זכויות והזדמנויות.
אבל בעיניי, הניכור האמיתי שאני חשה למול המדינה, כלי התקשורת, ובעצם מול כל חילוני מצוי, הוא בבורות. זו הבורות התהומית וחוסר ההיכרות הבסיסי במרכיבי המגזר החרדי, מה שגורם להכללה גסה, משפילה ופוגענית, מצד כמעט כל מה שמדינת ישראל מייצגת, אל מול מגזר שלם, ערכי, סובלני, שומר חוק ומוסרי, כרוב רובו של הציבור החרדי.
חוסר ההבנה בהגדרת המונח חרדי, הוא משווע, מקומם ואף מרגיז. גם אחרי כל-כך הרבה שנים בהם אנו כאן יחד על חבל ארץ שווה, ועדיין כל החרדים פוגשים את אחמדיניג'אד, כולנו שורפים דגלים, כולנו צועדים דווקא בצפירה, כולנו זורקים אבנים על רכבים ומתפרעים בהפגנות.
מצערת העובדה שעדיין אנו נדרשים, כחרדים, להסביר עצמנו, ולהתנצל, כל פעם מחדש, כל שנה מחדש, ש"לא כל החרדים ככה", וש"יש מיעוט קיצוני שלא מייצג אותנו".
חברה שפויה ומתבגרת (67 – לא הגיע הזמן?!) אמורה הייתה לדעת לעשות אבחנה, ולהבין את מה שכל חרדי מהשורה יודע לעצמו, שגם אם הויכוח האידאולוגי חי וקיים בינינו, וגם אם אנחנו מתנגדים לצביונה של המדינה ככלל, כמדינה חילונית, עדיין רוב הציבור החרדי, על מנהיגיו ומורי דרכו, יודעים לראות את המציאות בראייה מפוכחת, והוכחנו נקודות חיבור תוך השפעה הדדית בין החרדים למדינה.
הנה כי כן, המפלגות החרדיות, המייצגות את רוב הציבור החרדי בארץ, שותפות במוסדות המדינה באופן כזה ואחר. כלומר על אף התנגדות אידאולוגית, קיים חיבור מעשי בכל מיני צמתים, בהם מסכימים ומגיעים להבנות, המחייבות את קיומנו המשותף בארץ הזאת, האהובה על כולנו.
זה אולי נשמע קיצ'י, משעמם ומועתק, אבל הלוואי והיינו יכולים לומר כבר 'הפסקנו להתנצל'.
בפן האישי, כפי שציינתי באותו פאנל שהזכרתי, אני שייכת כנראה לאלו שלא מייחסים למדינה הישראלית ערך דתי, למרות הכרה בה דה-פקטו, וככזו, בחג העצמאות אני חילונית (...) ולא ממש מקיימת מצוות, אולם היות ואני מתחשבת בזולת ומכבדת גם מי שחושב אחרת ממני, אולי ביום הזה אזדהה עם אחי בני הדת החילונית... אתנהג כמסורתית ואשתדל לקיים "מצוות" החג בנפנוף המנגל אם מזג האוויר יאפשר...
הצגת כל התגובות