"בשעה 19:07 התקבלה קריאה במוקד מד"א לכיש על נער כבן 17 שנצפה על ידי אנשים נסחף בחוף הים באשדוד. למקום הוזנקו כונני מד"א לכיש ואמבולנס של מד"א". - כך, בצורה לקונית יבשה ומצמררת התקבלה הידיעה על מותו של בחור הישיבה בן ה-17 שטבע למוות, בחום הים באשדוד.
מוות נורא. מוות מיותר. מוות שאפשר היה למנוע. הלב שורף מתסכול, מכעס, מחוסר האחריות. חיים שלמים קופחו בשניה אחת.
לו רק היה יודע לשחות. לו רק היה יודע שאם לא יודעים לשחות, לא נכנסים למים. לו רק היה מבין שלא נכנסים לאגם מבודד באמצע הלילה, רק בגלל שעכשיו 'בין הזמנים'. לו רק היה מבין שלא יוצאים למסלול הליכה במדבר יהודה בלי להצטייד בציוד הנדרש ובכמות המים המספקת. לו רק היה מבין שלא דוחפים את הסובבים אותך בכל הכוח ובבהמיות וגסות רוח, מבלי להתעניין אם מישהו שם לידך נחנק למוות, רק בגלל שהיה לו חשוב להיות ליד "המיטה".
"ויש אומרים, אף להשיטו במים". לא ברור כיצד מצליחים מעתיקי השמועה וקברניטי הדור להתמודד עם החז"ל הזה בפרט שהוא מכה על פנינו שוב ושוב.
אילו הוא רק ידע שלפרסם ברבים צילום מסך אישי, של דברים שבכלל הוצאו מהקשרם, כדי להכפיש בנאדם ולהשחיר את פניו, ולהציג את קלונו ברבים, רק כדי להגיש נקמה קרה - הוא היה מבין שהוא עובר על העבירות החמורות ביותר שבין אדם לחבירו, שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, ולא יעזור לו להתנדנד בכוונה ובעיניים עצומות בבית הכנסת השכונתי ולהכות "על חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים, בדעת ובמרמה, בכחש ובכזב, בלשון הרע, בצרות עין, ברכילות, בשנאת חינם" (עיינו במחזור המאובק שנמצא בספרייה הסמוכה).
הקלות הבלתי נסבלת שבה מקופחים חיי אדם בציבור שלנו היא מקוממת. מכל זווית שלא נביט בנושא הכאוב הזה, ובכל פעם צף ועולה מחדש בעת שקורה אסון - הכיצד זה שקברניטי הציבור, רבנים ומחנכים, ראשי ישיבות ומשגיחים, מזניחים נושא כל כך חשוב, מה שנקרא "דיני נפשות ממש כפשוטו" ולא יוזמים דבר בנושא.
זה לא סוד, אותנו מחנכים בצורה מסויימת מאוד ואנו גאים בחינוך שקיבלנו. אנו מכריזים על כך מעל כל במה אפשרית, כל אימת שמתפרסמות ידיעות זוועתיות על פירות החינוך החילוני. כל פעם שכותרות בעיתונים זועקות על נערים בני 14 בעיר איקס, ששתו לשוכרה וניפצו שמשות של מכוניות, ומכאן ועד מעשים גרועים הרבה יותר שהנייר הווירטואלי אינו סובל. אנחנו מחייכים לעצמינו בסיפוק ומסננים "אשרינו ומה טוב חלקינו" קטן ומתנשא.
יודעים מה? כנראה שבצדק. אין ספק. אבל חברים, יש הבדל בין מה שמציגים בחוץ לבין העובדות שצריכות להיאמר בקודש פנימה. כאן אצלינו, כשאף אחד לא רואה ולא שומע, רק אנחנו, כן? הגיע הזמן לכמה שורות של ביקורת בונה וכאובה.
לכל אחד מאיתנו צרוב בזיכרון היום הראשון בישיבה. את המוסר שהרעיפו עלינו, ואת החינוך הקפדני לערכים המלווים אותנו כל החיים, גם לאלו שעזבו את כותלי בית המדרש. אין ספק שמחיצה עבה מבדילה בין העולם הישיבתי לבין העולם החיצון. אבל למען השם, שמישהו שם יתעורר ויפנה את הזרקור לסוגיות הכאובות הללו, ויפסיק לטאטא את האסונות מתחת לשטיח.
אסון רודף אסון, מוות מיותר שזועק זעקה אילמת עד לשמים. אם זה בתרבות דחיפות נוראית שגרמה למותו של האברך הצעיר, ואם אלו הבשורות הקשות על טביעות עליהן אנו מתבשרים כמעט בכל שבוע!
אם זה בצורה שבה אנו מתייחסים לזולת. אם זה שפיכות הדמים המיותרת והמרושעת ברשתות החברתיות ובוואטסאפ שהורס כל חלקה טובה. אם זה בפאשקעווילים המרושעים שמתפרסמים, כל פעם שרוצים 'למחוק' בנאדם. לאן הגענו, האם יצרנו במו ידינו מפלצת שאין לנו שום שליטה עליה? האם נהיינו עדר של רובוטים שלא חושבים צעד או שתיים קדימה?
לאן אני מכוון? אולי לי בעצמי עדיין לא ברור. אבל אם לרדת לרזולוציות, אז כן, שיעורי שחיה למשל. מדובר בדוגמה אחת מיני רבות, ולא כאן המקום לפרט את כל הנקודות שטעונות שיפור משמעותי אצלינו. אבל האדישות שפושה בציבור, לצד אנחות של "אוי ויי", והנה, ממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה.
אם מישהו כאן לא יתעורר, ולא יקח על עצמו את האחריות הציבורית הדרושה, על מנת לזרוע שורשים נכונים של חינוך בגיל צעיר, זה יגמר חלילה בעוד שורה של אסונות מיותרים שצפויים לנו.
בוקר טוב עולם, זה הזמן להתעורר.
הצגת כל התגובות