1. היות ואנו בשיאם של טיולי סוף שנה מטעם מוסדות החינוך, מה גם והנושא הוא בדיני נפשות של ממש אז "אם לא עכשיו אימתי!?"
אז היכן הוא היזם המושיע שיביא את הטסטר?!
כן, אותו בקבוקון וצעטיל דקיק שעל ידו האדם בוחר בושם משובב נפש בבתי התמרוקים, כמין גשר צר שיוביל אותנו לטיבה ולעולמה המחניק של ׳המוות השקט׳, לריחו הגס של הכלור החודר לריאות כשהוא מכריעה את הנפש לעולמים, תחושת המים הזדונים שמורידים את הגוף הקטן ורך הבשר למצולות תהום, את מראו המכחיל של ילד חמד שלא טעם טעמו המתסכל של חטא, כשהוא מעלה בועה אחר בועה מעל פני המים, ואין אין מי יושיע, יושיט יד לעזרה...
כולם, כל החברים צוהלים שם למעלה, במרחק נגיע, לא הרחק מגופו השמוט חסר האנרגיה, מעל ראשו הטהור נטול החמצן, משתעשעים להם בשטויות עכשיו, במשחקי הילדים, במשקפות בכדור וב'שפירצות'...
מצמרר?! לא נורא! זה רק פרומיל הרגש, אין מי ואין מה שיתאר פלצות שכאלה.
אוי, כמה חסר יזם כזה! דווקא עכשיו, עוד לפני שיאם של 'בין הזמנים' הממשמשים ובאים, דווקא היום.
לו היה טסטר שכזה! או אז, פלוגות פלוגות, של הורים מודאגים ואוהבים היו עוצרים בגפם את מסלול האוטובוס, עליז הילדים והביסלי במיני טעם וריח...
רק לא מים! רק לא בריכה!
רק לא מטעמו, של המוות השקט!
לא! איני מנסה להכניס מישהו להיסטריה בלתי נשלטת. ממש לא!
2. ויש מי שיאמר, המציל הבודד וחסר התגבור אשם, רצפת הבריכה העקומה, המלמד המרחף, החיידר, אישור ממשרד החינוך שלא ניתן, וכו' וכו', הכל נכון, אך הכל לא רלוונטי, מול נשמה שאיננה עוד.
"אבל אשמים אנחנו"!
כשחכמינו ז"ל מקור השכלתנות ודקות ההיגיון, דרשו-חייבו אותנו ההורים ללמד את בנינו שחיה, הם חיו בתקופה בה הנהר היה מחלף גהה המוכר לכולנו, והנחל כביש בר אילן, חלק מכורח הנסיבות.
מה גם שהחשש שם, אז, היה מה יקרה אם? אם חלילה האוניה תשבר? אם חלילה ימעד וייפול למים, אם ואם ואם.
ופה, בשנת 2015 האדם נכנס למים כאחרונת הבירכיות העליזות!
מלכתחילה להיכנס למקום ה'סכנה'?! ולא להעניק כלים להתמודד עמה?! זהו הפשע בהתגלמותו.
אז בדיוק כמו שכל אבא נורמאלי מלמד את בנו לחצות כביש, בסבלנות וברגש וזה כל כך טבעי כל כך הגיוני.
מה גם שבכביש יש עוד סיכוי סטטיסטי להינצל, אם יעבור מהר וכו', אך במים אין משחקים, מוות בטוח הם המים, אם לא יידע איך להלך עימהם.
האם לא כל שכן כאן?! כשהדבר הוא 'רק' פורקן ותחביב של קיץ!
3. ובא נחזור לריבון ותפקידו היחסי (החובה האבסולוטית בשמירת הילד היא על ההורים, ולא משנה באיזו מסגרת).
דווקא לאור המצב הנוכחי החיובי, בו משרד החינוך מוחזק בידי אנשים דתיים וחרדים, אולי הגיע העת לקדם רפורמה כלל ארצית-חינוכית בנושא רגיש ומצער שמגיע כל שנה לבקר ללא הזמנה באופן קבוע וכואב ובשבוע בו החושך מכסה ארץ, כאשר התבשרנו על כך שאנשי 'המדינה האסלאמית' מטבעים באכזריות 'כופרים' בשר מבשרם במי הים. להבדיל, נקבל אנו על עצמינו, לא לעמוד שלווים ואפאטיים מול בשר מבשרינו, בסוגיית המוות השקט.
יותר זהירות, יותר למידה, יותר ערנות לנושא.
וגם לא לשכוח, יותר תפילה על העתיד והודאה על העבר.
הצגת כל התגובות