כשרביעיית הבנים המדהימה שלי נולדה לפני 17 שנים, זה הרגיש לי שזכיתי בלוטו (כל ילד הוא לוטו בפני עצמו). כמה שנים אחרי, כשהתאומים נולדו, הבנתי איך זה מרגיש לזכות פעמיים בלוטו. לפעמים אני חושבת שאחת הסיבות להולדתם היא זיכוי החסד.
17 שנה במנהרת הזמן... אני אמא לשלושה ילדים קטנים, כשברכת ה' דפקה אצלנו בדלת - ועכשיו ערב ראש חודש אלול. א ל ו ל.
א ל ו ל. הכה בי לפנות בוקר. עלטה מחלון המטבח, מחכה שהבוקר יעלה ואיתו בשורת היום: ישיבה גדולה!!!!
"שהחיינו והגענו לזמן הזה"
מברכת את ברכות השחר, מחזיקה את אשמורות עיניי בעזרת הקפה, מביטה בכם בחוריי, לא נרדמתם מהתרגשות - גם אני ומתיישבת לכתוב לכם מדם ליבי.
הנה חלפו להם ביעף 17 שנה להולדתכם, בניי אהוביי. איך הרגשנו שכל העולם לבש חג כשנולדתם, ואיך אני מכל האמהות שבעולם זכיתי בכם - רביעיית בנים מקסימה שלי.
איך זיכיתם שכונה שלימה בחסד, שכונה שלימה שגידלה אתכם. בנות סמינרים יקרות שכיום מגדלות ילדים משלהן שהתנדבו סביב השעון (ותודה למשפחת שרמן ובא גד היקרות) וכל פעם שעייפתי החיוך דאבל ארבעה שלכם החייה אותי.
הרבה ילדים זה כח!
וחמה ולבנה גם יחד... והשיניים, האזניים , כאבי הגדילה וכאבי התשומי, והתור לבקבוק ולחיבוק, והקפה הקר והמצפון הו המצפון (את מי לא חיבקתי היום?).
פעם אישה חכמה אמרה לנו שלגדל רביעייה צריך אמא מברזל ואבא מזהב... ושבכלל אנחנו לא צריכים לפחד מעין הרע כי כולם מרחמים עלינו.
ברוך השם התברכתי בכוחות נפש עצומים לצד בן זוג ואבא שכולו זהב צרוף. לגדל רביעייה, בתוך 11 ילדים, זו עבודת מידות תמידית. של כולנו. זה לרכוש סבלנות (התור לבקבוק, לחיבוק), וויתור ואהבת חינם והרגישות לאחר, והצפיפות המבורכת (כל ילד תופס לי כאן שתי בלטות..).
תמיד אמרתי שנולדתם מבסוטים (אני כבר שונאת את הכלות שלכם...) הכול טוב, הכול נעים, הכול טעים, לא כואב, יעבור, לא נורא, פעם אחרת, אין דבר והכל בסדר אמא.
(למי היה זמן לפנק אתכם?)
ובורא עולם שברחמיו וברוב טובו הקדים רפואה למכה, ואיך הצלע הרביעית לא נשארה מאחור, מגיל שנה התאחדתם כולכם לעזור לו.
והנה צעד ראשון בעזרתכם, והמלל, וכל הגירויים והאתגרים שהצבתם לו, והיד המושטת שגם הוא יהיה אתכם ולא יישאר מאחור.. ("אני אהיה ה"זבולון" שלכם", הוא אומר).
ובגיל שלוש לקחנו אתכם להתברך אצל גדולי ישראל בתפילה לבורא עולם שמתיקות התורה תוטמע בכם ושאת אהבתו לא יסיר מכם לעולמים.
זוכרים ששרהל'ה שלנו עזרה לנו לקחת אתכם לרב אלישיב זצוק"ל להתברך (ותודה לחיים כהן...)והרב אמר לאבא שכל אחד מכם ילמד בת"ת אחר וכמה זה היה נכון וחכם, וכל אחד הגיע למקום שבו קיבל את הכלים הנכונים שמתאימים בדיוק בשבילו.
ארבעה חיידרים, ארבע מסיבות סידור וחומש, ולימוד הגמרא, וארבעה ראשים עטורי תפילין, וישיבה קטנה, וסייעתא דשמיא ששמורה לכם, וברכת גדולי ישראל שמלווה אתכם (ארבע כאפות מצלצלות ומענגות מאין כמותם מהרב עובדיה זצוק"ל) והרתחא דאורייתא מגיל 3 עם המלמד מספר אחד - האבא שלכם.
ובהמשך קולות התורה שהיו לי כמנגינה עריבה וכרקע לשטיפת הכלים ושקשוק הסירים, וזמירות השבת הו זמירות השבת (הדמעות הסוררות האלה שלי ושלו, ידעתי שיגיעו בנקודה הזאת) שנדדו עכשיו לגבעת מרדכי, לצפון הרחוק ועד לנגב הצחיח.
אז ארזתי לכם בחום ובאהבה את הלב של אמא המונח בין קפלי החולצות הבוהקות, המגבות הריחניות, עוגות השמרים (כן, כמעט כמו של מיכל) ודפי הגמרא.
לכו בניי, תקבעו מושבכם בבית המדרש, תלמדו, תעשו חיל, הגדילו תורה והאדירוה, היו טובים, היו שליחים, היו מקדשי שם שמים.
ואם עייפתם מעט ותש כוחכם זיכרו שישנן אמהות נוספות שמתהפכות עכשיו על משכבן בדאגה לבניהן המתפלשים בבוץ הקרב ובסמטאות האויב.
לימדו בכל הכח והעוז!
צאתכם לשלום מלאכי השלום שלי, אני אחכה בסבלנות ל"שבת געגועים"
אוהבת עד אין קץ, אמא.
הצגת כל התגובות