קצת אחרי שכלי החמץ שבו אל מקומם הטבעי, ולקול צהלות ה"תרבחו ותסעדו" המסורתי, העיסוק בחג שחלף כבר הפך ל"חמץ שעבר עליו הפסח". ובכל זאת, לקראת פתיחת 'זמן קיץ' בהיכלי התורה, בחרתי לשוב אל ליל הסדר, ולהקדיש את הטור הנוכחי לאחד הבנים, שהיסב השנה בבתים רבים סביב שלחן החג.
כאשר היה מדבר מרן זצ"ל בשיעוריו על ארבעת הבנים שבהגדה, הוא היה מזכיר בעיניים בורקות את הבן החמישי, זה שלא טעם מעולם את מתיקות התורה ומצוותיה. אלא שבשנים האחרונות, הוסיף מרן להזכיר בדאגה גם את הבן השישי. זה שאינו רשע חלילה, אינו תם, ואף יודע לשאול היטב. יתכן שבמשך שנים הוא זכה בתואר "הבן החכם"...
הבן המתמודד
כן, אותו "ילד טוב ירושלים" שתלינו בו תקוות וציפיות והשקענו בו את כל כוחותינו. זה שהשקינו אותו במסירות כדי שיצמח לאילן פורח ומלבלב, עד שהחליט לצמוח דוקא בשדות זרים, להאכיל אותנו מרור, ולגרום לנו לזעוק "דיינו".
התפתחותה המפלצתית של הטכנולוגיה בשנים האחרונות, מציבה בפני בנינו ובנותינו ניסיונות ופיתויים שונים ומשונים, האורבים להם בכל רגע נתון. גם בחלומות הבלהות של אנשי הדור הקודם, לא נראה עולם מסוכן שכזה, שבו רצופה הדרך לבית המדרש במוקשים ומהמורות, המתעדכנים במהירות שיא של טכנולוגיית ה'דור רביעי'.
אלו, לצד בעיות נוספות עליהן מצביעים אנשי חינוך, הובילו לתוצאה עגומה. התופעה הכאובה הפכה לפצע פתוח, עד שעיתונאים חביבים פצחו בעקבותיה בתאוריית "חרדים – ההתפרקות". לדאבון הלב, כמעט אין בית שאין בו 'מת' מבחינה רוחנית. "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, יותר ממלחמת גוג ומגוג", אמרו חז"ל. בטח כאשר הבן יקיר החליט לפתוח את חזית המלחמה הזו, דוקא בתוך הבית שלנו.
מאמצים כבירים הקדיש מרן לטיפול בנוער המתמודד, ביצירת מסגרות המצטיינות ב"חנוך לנער על פי דרכו", ובהקצאת משאבים. מאז פטירתו, פונות אליי אימהות רבות חסרות אונים ואובדות עצות, המבקשות לדעת במר נפשן: מה מרן היה אומר?
עשר דקות של אהבה
לפני מספר שנים, הגיעה אשה צעירה לביתו של מרן זצ"ל, וביקשה להכנס אליו בדחיפות. כמובן שביקשתי את רשותו של מרן, והכנסתי אותה לחדרו. "תשבי בבקשה", אמר לה מרן, והיא פרצה בבכי חסר מעצורים. בנה בשנות ה-20 לחייו, עזב את הישיבה ונטש בהדרגה את דרך התורה. כעת, בעלה מבקש לזרוק אותו מהבית, וטוען בלהט שאסור לתת לו אפילו דמי מחיה בסיסיים. היא לעומת זאת, חסה על בנה מחמדה, אך אינה רוצה להפר את שלום הבית. ובכלל, היא תוהה, אולי בעלה צודק?
מרן שמע את הדברים בכאב, שתק שניות ארוכות, ואמר לה בנחרצות: "גברת, אגיד לך עכשיו דבר חריף. בנושא הזה, אני אוסר עלייך לשמוע בקול בעלך. כל דבריו בטלים ומבוטלים. תקרבי את הבן הזה כמה שיותר, ותתני לו כל מה שהוא צריך. לא להרחיק אותו בשום אופן!".
אינני יודעת מה עלה בגורל בנה של אותה אשה בוכייה, ובודאי שיש להיוועץ באנשים המתאימים בכל מקרה לגופו, במיוחד כאשר ישנם ילדים נוספים בבית, העלולים להיחשף להשפעה שלילית. אך שיטתו הכללית של מרן זצ"ל בענין זה, היתה ברורה וחד משמעית: הבן המתמודד קורא לנו. נשמתו זועקת, צמאה לחיבוק חם, למעט תשומת לב. את פתח לו! לא רק סביב שלחן החג. כל יום, כל שעה.
גם כאשר נראה שהוא פשוט עושה 'להכעיס', יוצר קונפליקטים ומעורר מריבות, הוא בסך הכל מבקש לבדוק את הגבולות שלנו. האם נסכים לקבל אותו, להכיל אותו ולחבק אותו בין זרועותינו.
בתחילה אנו עלולים להיתקל במבט קר ומנוכר. לרגע יהיה נדמה לנו שהמבט משדר זלזול כל שהוא, אולי אפילו בוז. אבל אל לנו להירתע או לסגת אחור. אט אט יסדקו החומות וישברו המחיצות, ונגיע אל ליבו הבוער. הלב הזה, הוא הלב שלנו. יש לנו את המפתח להיכנס אליו.
פעמים רבות היו מגיעים אל מרן קבוצות של נערים מתמודדים. הרב היה יוצא מגדרו, סוטר לכל אחד מהם בחיבה, מעניק לו אהבה ומרעיף עליו ברכות. במשך דקות ארוכות הוא היה מספר להם על ימי נערותו, ומייעץ להם איך להתקדם לאט ובהתמדה אל הדרך הנכונה.
"הביקור הזה לא רק חיזק את הנערים", אמר פעם אחד מאנשי החינוך, "אלא חיזק גם אצלי את ההבנה שניתן להשיג בעשר דקות של אהבה, מה שלא ניתן להשיג בעשרות שעות של מוסר".
לקרב בשתי ידיים
בכמה הזדמנויות, הצביע מרן זצ"ל על מספר סיבות אפשריות לבעיית הנשירה. אחת מהן, מתחילה בתוך הבית פנימה.
"יש ילדים שובבים כמו שדים..." אמר מרן, "מדלגים על ההרים ומקפצים על הגבעות. רבי לוי יצחק מברדיטשוב ע"ה, היה מלמד עליהם זכות, יש להם נשמה גדולה בתוך גוף קטן, הם לא יכולים לשבת במקום אחד... אם אדם לא ינהג נכון עם בנו, חס ושלום עלול להפסיד אותו. אם רואה אצלו איזו בעיה, לא יתקוף ויתנפל ויזעק זעקה גדולה ומרה. על פי רוב, הוא לא ישיג בכך כלום, רק ירחיק את הילד...
שביל הזהב בחינוך, כפי שלימדו אותנו חז"ל, הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת", אך בדור הנוכחי, היה אומר מרן, לפעמים צריך לקרב בשתי ידיים, כדי להביא את הילדים אל הדרך הישרה.
כמובן שאין בזה כללים מוחלטים, ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו. אך הבסיס, בהחלט שוה לכל נפש: אם נשכיל להעניק לילד יחס תמידי של אהבה אמתית, נטה אוזן למצוקותיו, נבנה עמו קשר חם של הבנה והכלה, עד שירגיש רצוי ובטוח בבית, הסיכוי שהוא ינשור קטן משמעותית. לעומת זאת, יחס טכני קר ונוקשה, הנע סביב דרישות תובעניות להישגים לימודיים, ומלווה בהתקפות וקריאות קרב, מחולל שמות בנפשו של הילד ומרחיק אותו לעבר הלא נודע.
עוד לא אבדה תקוותינו. גם אם הבן או הבת כבר נראים לנו רחוקים, דמעותיה של אמא לעולם אינן שבות ריקם. יתכן ויחלוף עוד זמן מה, עד שקרני השמש והחום האנושי יפשירו את הכפור שנערם על ליבם. אבל יום אחד, מבלי משים, זה יקרה.
הצגת כל התגובות