איש צדיק היה ברחוב קוטלר בבני ברק. בעל ייסורים כאיוב בדורו, כל משברי וגלי החיים עליו עברו. רעייתו, שלא הייתה בקו הבריאות, נפטרה עליו בחייו; בנו יחידו, שנולד לאחר שנות ציפייה ארוכות, שהה במוסד רפואי בטבריה; דירתו עוקלה על ידי ההוצאה לפועל, לאחר שמימן מכיסו הדל הקמת חיידר לילדים פגועים בבני ברק, פיזר ממון לעניים ושילם מסעות קודש לקברי צדיקים עם בחורי ישיבה כדי להעתיר על הכלל והפרט. צדיק תמים, ישר דרך ומסובל בייסורים.
עוד מצעירותו, גדולתו בתורה הייתה לשם דבר - הוא היה תלמידו החביב של מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל בישיבת חכמי לובלין - אך החיים לא האירו לו פנים. כנין ונצר להמגיד הרה"ק רבי מיכל מזלוטשוב זי"ע, תלמידו של אור שבעת הימים הבעל שם טוב זי"ע - תמיד הקרין אמונה ושמחה על כל מי שבא עמו במגע. הקפיד ללכת לחתונות בלילות, לקפץ ולשמח בדברי תורה ופרפראות, ולמסור שיעורי תורה לפשוטי-עם בבית מדרשו. בביתו היה מארח תלמידי ישיבות להתוועדויות, לאחר שרכש עבורם מיני לפתן מקרבי לבבות. במתק שפתיו ובחוש ההומור שהתברך בו, ידע תמיד לספר ווארט חסידי, מליצה יהודית ואמירה רכה שמתיישבת על הלב.
דא עקא, שבעולם החצרות והחסידויות - אין כל כך מקום לבנש"קים (בנם של קדושים) שמאחוריהם לא עומדות חצרות גדולות ומאורגנות. מי שלא הצליח להעמיד בית כנסת עם שורות חסידים המצטופפים על הפרנצ'עס ולהקהיל סביבו מאות ואלפים - דינו נגזר לאלמוניות. בני ברק ו-ויליאמסבורג מלאות בבנש"קים ואדמו"רים מהסוג הזה. בין אותם בנש"קים ישנם גם ענקי רוח, מורי דרך באהבת ישראל, בעלי מסירות נפש בעשיית טובה ליהודי, ואף תלמידי חכמים עצומים. אבל בעולם של מספרים - לרוב הם נעלמים. רק המפורסמים והגדולים שורדים ומתפתחים.
הרבי מזלאטשוב, הגאון הצדיק רבי מרדכי מאיר מיכלוביץ' זצ"ל, היה אחד מאלה. לבד מגדולתו וגאונותו - הייתה בו ישירות נוגעת ללב, ואותנטיות ללא גינונים והתפארויות. פיו ולבו היו שווים. עם קצת יותר מזל, גדודים של אלפי חסידים היו משחרים לפתחו. אולם כך רצה קורא הדורות, שהרבי המיוחד במידותיו ובמעלותיו יתהלך בצדי הדרכים, ויוקף בשבורי לב שאותם חיזק ורומם בכל לבו.
לפני כשנה וחצי זכיתי להכירו. אברך משי ממודיעין עילית, בשם ר' משה ברגמן, ערך את ההיכרות בינינו. גם לא מעט אנשי תקשורת חרדים החלו להיקסם מדמותו ולהימנות על באי בית מדרשו. האדמו"ר, מצדו, החזיר לכולם אהבה על אהבתם. השתתף בשמחות, התקשר לברך ולאחל בלבביות נוגעת ללב, וידע להעמיד את עצמו כידיד-אמת. שרים ושועי ארץ לא פקדו את מעונו, אבל יהודים כמו ר' איציק סודרי, ר' מוישי ברגמן, ר' ישראל כהן וחבריהם היו למלאכים ששימשו לו חברה, הסיעו אותו למחוזות חפצו, סייעו לו כלכלית, היו לנקודת האור בחייו וגאלו אותו מאלמוניותו. הם אהבו אותו באמת. וגם הוא אהב אותם באמת.
לא כולם ראו את התופעה בעין יפה. היו אנשי תקשורת שראו בקשר עמו סוג של מחאה כלפי תופעות מגוחכות של גינונים והתפארויות שיצאו מכלל פרופורציה. מול אלה, הנה רבי אותנטי, ללא משמשים וגבאים, ללא סיפורי מעשיות ולבושי שרד, ללא מכוניות פאר ופמליות כבוד. רבי של ימי הבעל שם טוב, שנוסע באוטובוסים ובטרמפים, סוחב את קניותיו בעצמו, הולך לקנות חלות בערב שבת במאפיית הצבי ואוכל מוכן בשטיסל. אפילו יודע לעצור בפינת רחוב רבי עקיבא ולנהל שיחה חביבה, בגובה העיניים, עם שבור-לב תורן שאותו יפגוש ולהשמיע באוזניו אמרת שפר בפנים טובות ובחיוך גדול.
אחת לשבוע היה נוסע לטבריה, לפגוש את בנו יחידו. הוא הקפיד שמניין של אברכים מקומיים מחסידות קרלין יגידו איתו בכל יום קדיש, לעילוי נשמת אמו שנפטרה לפני חצי שנה. בפגישה האחרונה ביניהם, התלונן האב בפני הבן שהנסיעות יקרות לו, טלטולי הדרכים קשים עבורו, והוא אינו מאמין שימשיך לבוא בכל שבוע - אבל שיידע שהוא אוהב אותו מאוד. בדיעבד זו התבררה כפרידה אחרונה בן האב האוהב לבנו יחידו.
בן שישים ואחד היה הרבי מזלאטשוב זצ"ל כשנפטר לפתע, בפניא דמעלי שבתא, זמן פטירתם של צדיקים, בדיוק כשחזר מטבילת טהרה לכבוד שבת ויצאה נשמתו בטהרה. במוצאי שבת הצטופפו אלפים בפתח בית מדרשו, חלקו לו כבוד גדול, ומיאנו להאמין שהרבי החביב והסימפטי שידע להכיל את כולם, הצדיק של ימי הבעל שם טוב - היה ואיננו.
קטני אמונה ימשיכו למדוד גדולים וענקים במספרים ובטורי פרנצ'עס. אנחנו נזכור את החיוך המתוק, את הפנים המאירות ואת החיבוק הלבבי שידע הרבי היקר הזה לתת לכל אדם באשר הוא. יהי זכרו ברוך לעד.
הצגת כל התגובות