אחד הדברים המעניינים שנוכחתי בהם, בהשתתפות בלא מעט קעמפים של בחורי ישיבות, מסוגים שונים, הוא התהליך של ישראליותם של הבחורים. הכוונה היא לא שבחורי הישיבה קולטים ערכים ישראלים חילונים. חלילה. אבל הם בהחלט מתערים באופי הישראלי.
השפעה זו, שאין בה כדי לפגוע במרקם הבן תורה של בחור הישיבה, יש בה גם מן התועלת. אבל קודם נגדיר את ההשפעה. היא חוצה מגזרים. בחורי ישיבה ספרדים, אשכנזים ואפילו חסידים. כך לדוגמא בעברית העדכנית שלהם. כולם, אותה עברית. הם מדברים מהר. אותו חיתוך דיבור. אפילו הסלנג הישראלי, חודר במידה מסויגת ('חבל על הזמן').
בדיונים הנערכים בקמעפים, ניתן לגלות גם סקרנות בתחומי ההתעניינות המאפיינים את החברה הישראלית. הם שואלים את השאלות הנוקבות בנושאים הפוליטיים של שמאל - ימין. בשיטות הממשל. הם מגלים התעניינות בשאלות של מגזריות ואפילו של מגדריות. גם מעמד האישה בחברה החרדית מעניין אותם. האם טוב שהיא המפרנסת. מה המשמעות לגבי מעמדו של האברך במשפחה.
מתנהלים ויכוחים על היחס למדינה. התעלמות או התערות מסוימת. האם קיימת קבלת אחריות ביחס למדינה עם מינוי שר חרדי. האם המעורבות הפוליטית החרדית תלך ותעמיק. כיצד ינהלו החרדים מדינה, במידה והם יהיו הרוב. האם החילונים הם תינוקות שנשבו.
השאלות הביטחוניות, מעסיקות ומסקרנות. היחס הראוי על פי ההלכה למיעוט הערבי. מדינה דו לאומית או מדינת כל אזרחיה. ניהול הסכסוך או נקיטת יוזמת שלום. הם אפילו מתעניינים בשאלות של צדק חברתי, ושואלים את הפאנל למה הסלולרי הכשר עולה פי שתיים מזה הלא כשר. הם ביקורתיים, ולא מקבלים הכול כמובן מאליו כמו פעם. מסתבר שהבחורים גם מעודכנים בהוויה הישראלית, ובמידה מסוימת, גם מחוברים אליה רגשית. הרי הם חיים פה.
קעמפ, ארכיון (באדיבות המצלם)
זה לא שונה מבחור ישיבה אמריקני. בחורי הישיבה האמריקנים, מדברים ביניהם אנגלית. הם נראים אמריקנים. גם במנטליות. הם אוהבים פיצה והמבורגר. אפילו בתספורת שלהם. גם בסגנון האופנתי של המשקפיים. הם מעורים באופן יחסי ובמידה בתרבות האמריקנית. לבושם כולו אמריקני. כך גם בחורי ישיבה מאנגליה. הם אנגלים לכל דבר. המבטא. אפילו המראה החיצוני. גם בהעדפת תפריט האוכל שלהם. הם מעודכנים היטב בנעשה בבית המלוכה האנגלי.
אותו דבר עם בחורי ישיבה צרפתים. הם מדברים צרפתית וחושבים צרפתית. מעורים היטב בפוליטיקה המקומית ובבעיות החברתיות שם. וכך גם בחורי ישיבה מדרום אמריקה. כל בחור ישיבה כזה, הוא במידה רבה תבנית נוף מולדתו.
בחורי הישיבה הישראלים, אינם שונים. הם ישראלים. הם אפילו אוהבים פלפל וטחינה. גם הטעם שלהם בשירים חסידיים, מתקרב למקצב הישראלי. זה כבר לא כמו בדור הקודם, בדור שלי, חזנות, שירי קרליבך או אפילו בן דוד של אז.
באחד הקעמפים, במסגרת ויכוח נוקב על צנזור של סגנונות זמר מסוימים, קמו בחורי הישיבה במן התרסה חיננית, ושרו בהתלהבות איזה סוג של קליפ שהיה נתון אז לוויכוח. סגנון הריקוד שלהם, האינדיווידואלי, תאם יותר את ההשפעה הישראלית המתחדשת.
אדגיש שוב. זה לא פוגע בבן תורה שלהם, ובשקידתם ומסירותם ללימוד הגמרא וקיום המצוות. זה גם לא מפחית מהתעניינותם בשיטות לימוד שונות, הלכה, פשט או עיון. בגישה אל תורת החסידות או הקבלה. ביחס אל המיסטיקה היהודית. זה פשוט דור אחר של בחורי ישיבה. סגנון אחר.
בתופעה הזו של ישראליותם, קיימת גם תקווה גדולה. אני חש במפגשים האלה, את ההשפעה הטובה של התהליך על הפערים המגזרים. יותר ויותר קשה, להבחין בין בחור ישיבה ספרדי ובחור ישיבה אשכנזי. קיימת אפילו איזה סוג של התקרבות הדדית עם החסידים.
הדור הראשון של בני הישיבה הארץ ישראלים, עוד היה מושפע יותר מאבותיהם. דיברו יותר אידיש. יותר מרוקנית או תימנית או שפה אחרת. היו מושפעים יותר ממנהגי ותרבות בית אבא. מפולין, בגדד, ברלין וממרקש. היום צומח דור חדש של בחורי ישיבה. הפער המגזרי הולך ונסגר. בדורות הבאים, יהיו רק בני ישיבה ישראלים, עם שוני תרבותי לא עקרוני.
וזו הבשורה הטובה של הקעמפים.
הצגת כל התגובות