קול הראציונל החרדי נשמע השבוע בדיונים סביב משבר השבת. הדאגה להמשכיות עולם התורה בדגש על התקציבים שמחזיקים אותה, כאשר די ברור שאין מניעים של קדושה, מה שכן יש, זו ציניות קרה ויהדות סלקטיבית.
ההתקפות האחרונות על ראש הממשלה ושר התחבורה, הם ניסיון נואש של גפני ודרעי לשמר חזות של מסורת ראדיקלית נוקשה של היהדות החרדית. רבנים טוענים שחרדיות זאת היהדות ההיסטורית. אך יהדות היסטורית הייתה מעשית וידעה להתאים את עצמה. חילולי שבת במרחב הציבורי הם לא דבר מתקבל בכלל, אך תופעות של חילולי שבת במסגרת החוק מתקיימות בריש גלי מאז קום המדינה, ואין פוצה פה לרובם המוחלט. חוק שעות העבודה והמנוחה היה בידי דרעי והוא ויתר בקלות. במקום לשנות חקיקה הוא בחר לברוח, כשהכי נוח לעסקני וח''כי החרדים לצוץ אחת לתקופה כמגני השבת מול כל הרשועים ארורים מסביב, הרוצים לפגוע בשבת. אסטרטגיה פוליטית זולה המאדירה את המפלגות החרדיות בעיני התמימים. אם הגנת השבת הייתה בראש מעייניהם, אין ספק שהיו פועלים בסתר, ומשיגים תוצאות אמת. אולם אז לא היו זוכים לקרדיט רעשני. אם כך, לשם מה לטרוח?
שבת יוצרת הרבה רייטינג ורעש, אך הלכות אחרות, מוסריות ויסודיות, זוכות להתעלמות. באספקטים רבים הזרם החרדי אינו שונה במהותו מהיהדות הרפורמית. קנאים לדבר ה' התוקפים בהיסטריה ממשית את התנועה הרפורמית. תנועה מזערית למדי, שכמעט ואינה זוכה למימון ממשלתי ואין לה ייצוג בכנסת. אם כך מדוע נציגי החרדים המייצגים כ-10% מאוכלוסיית המדינה מתייחסים באובססיביות כ"איום" אל הזרמים הרפורמיסטיים?
נציגים אלו אינם שונים במנהגם מהתנועה הרפורמית. יתרה מכך, לזכות התנועה הרפורמית נזקף סולם ערכים מוסרי נכחד של כבוד האדם, שוויון, צדק וקבלת האחר. הגם שדרכם סותרת את ההלכה. אולם זכורים דברי הגמ' שבימיו של ירבעם ואחאב, עובדי עבודה זרה, היו יוצאים למלחמה ונוצחים, מפני שחיו בשלום.
נציגי המגזר במגדל השן, מביטים בפחד באיבוד השליטה. אנשים פשוטים שכבר לא קונים אידיאל שקר וטוהר הגזע המבוסס על טענות שווא של פחד מקלקול החינוך הטהור. אנשים פוקחים עיניהם מול השקרים המהווים סתירה לחיים בשלום, לחיים של בין אדם לחברו, העיקרון שלכל ישראל חלק לעולם הבא, ועמך כולם צדיקים.
משמעותה של רפורמה היא חידוש, רענון נהלים, התאמה לתקופה. על פי זאת, האם חלק מהחרדים כל כך שונים מהרפורמים? בספקטרום השינוי התורני הכוללני, כל אחד נמצא בקיצון אחר וכל אחד רומס את התורה בדרך שלו.
היהדות הרפורמית הציעה מצע רעיוני חדש ועיקרו, התנתקות מתכני היהדות המסורתית המחייבת מעשית. הם קיבלו "אך ורק חוקי מוסר", ונתנו לפרט יד חופשית בבחירת האמונות והמנהגים ההולמים את טעמו, תוך אימוץ זהות יהודית סמלית המבוססת על הרגשה אישית. על פי אמנת הרפורמים, כל אחד נברא בצלם ומי שרוצה להיות קשור לעם היהודי, מתקבל בזרועות פתוחות. אהבתם הרבה מידי גולשת מעבר לתחום והם מקבלים לחיקם גויים גמורים, נישואי תערובת, ועוד. זו הקיצוניות הרפורמית המתרחקת מהיהדות האוטנטית בדרך אל חזור.
בציבור החרדי, קבלת היהודי עצמו אינה משתמרת. יהודים כשרים נרמסים, מושפלים בידי פוריטנים צדקניים ושיפוטיים, שמייחסים לעצמם את הכינוי אלוקים כאשר השמיטו את הבצלם. שופכים את דמם של ילדים וילדות רכים, ואת דם הוריהם והורסים משפחות, כי קריטריון הקבלה למוסדות אינו הרצון והכמיהה ללמוד ולהתחזק ביהדות, אלא דקדוק ומומחיות בתורת הגזע והצבע והקמת צוותי בילוש לגילוי אלו שסרחו ואינם טהורי דם. הרי לכם קיצוניות רפורמית לא פחות, זו אינה יהדות. זו היא דרך אל חזור אל מחוזות אפלים שסופם כת חשוכה ונצלנית.
הרפורמים מקדמים נשים ומכבדים אותן לפי מידת כישוריהן, והן יכולות למלא כל תפקיד שהוא בחברה. הכבוד אינו מסתיים בשארה כסותה ועונתה. אלא בשמחת האישה כאשר היחס הוא לכבודה ומהותה כבן אדם. גם פה קיימת גלישה מובהקת למחוזות לא ראויים שאינם קשורים עוד ליהדות.
בדרך ההקצנה החרדית, קיימת התנגדות מותנית ככל שאישה רוצה לפרוץ אל מעבר להיותה ישות בעלת פונקציות טכניות בלבד. בשנים האחרונות, עם התחזקות מפלגות הכופות עמדות על המגזר, גישתם של עסקנים כלפי הנשים הולכת ומחריפה עד כדי צער ותחושות של מוות נשמתי ממש. מצב של סחיפה בטוחה לדרך רעה שאין עמה ועם יהדות שום קשר.
אם רק נשכיל להתבונן, להיות ערניים לסביבה מעבר לד' אמותינו, אם רק נפעיל שכל ישר, נוכל לבחון בעצמינו על פי אמות התורה וההלכה, או בשאלת רב אישית, מהי הדרך האמתית. לא הרפורמים, לא אירן, לא אובמה ושר התחבורה מהווים איום, כי אם לקות מוסרית חמורה בקרבנו. אהבת ישראל היא למעשה התורה כולה ואם יש אפילו יהודי אחד שבוכה ומוזיל דמעה בגלל סטנדרט חברתי מוצהר על ידי המנהיגים, על כל אחד בנפרד, ועלינו כקולקטיב, קיימת חובה לחשב מסלול מחדש.
אריאלה פישר פעילה חברתית וחברת עמותת 'נבחרות'
הצגת כל התגובות