אגדה עתיקה מספרת על אישה זקנה, שבכל בוקר היתה יוצאת בשעה מוקדמת מביתה, וצועדת לעבר הבאר שבקצה הכפר, כדי למלאות מים לבני משפחתה. בכוחותיה הדלים, היא היתה סוחבת מוט ארוך על צווארה, ומשני צדדיו היו תלויים שני דליים ישנים; על אחד מהם, היה סדק קטן. השני, היה שלם לחלוטין.
במשך כל הדרך הארוכה מהבאר ועד לבית, היו המים מטפטפים מהדלי הראשון ללא הפסקה, טיפה אחר טיפה. עד שהיתה הזקנה מגיעה לבית, עייפה ותשושה, היה נותר הדלי מלא רק בחציו. לעומתו, הדלי השני היה ללא רבב, תמיד הוא הגיע לבית מלא וגדוש, מבלי להחסיר טיפה.
במשך תקופה ארוכה הביאה האישה מידי יום דלי וחצי מים לביתה. הדלי המושלם היה גאה כמובן בהישגיו המרשימים, ומידי פעם שלח 'עקיצות' לעבר חברו הסדוק, שמצליח למלא רק חצי מייעודו. לעומתו, היה הדלי הסדוק מרכין את ראשו בבושה ומתבייש במומו. וכי מה אפשר לו לעשות? ככה הוא!
בוקר אחד, לאחר זמן ממושך של מרירות וכישלון, החליט הדלי הסדוק לעשות מעשה. הוא פנה לאישה הזקנה ליד הבאר וביכה את מר גורלו: "אני מתבייש, שהסדק שבי גורם למים לטפטף לאורך כל הדרך הביתה, ואינני יכול לעשות את עבודתי נאמנה. לא חבל על החצי שנוזל סתם לצידי הדרך? אנא ממך, הגיע הזמן שאפנה את מקומי לדלי חדש..."
האישה הזקנה חייכה בטוב לב, ואמרה לדלי הסדוק: "היום כשנצעד בשביל בדרך הביתה, תסתכל טוב למטה על האדמה, ותגלה דבר מענין. לאורך כל השביל, בצד שלך, צמחו פרחים צבעוניים מרהיבי עין, ואילו בצד השני לא צמח דבר".
"הסדק שלך היה מוכר לי מאז ומתמיד", המשיכה הזקנה, "ולכן טמנתי זרעים של פרחים בצד שלך. בכל יום שאנו צועדים הביתה, אתה משקה אותם למופת ומגדל אותם לתפארת... כשהם גדלים, אני קוטפת מהם ומקשטת בהם את השולחן בביתי. כל מי שרואה אותם, מתפעל מהיופי שלהם ומהריח הנעים שהם מפיצים".
"אילולי היית כמו שאתה, לא היה היופי הנפלא הזה מעשיר את ביתי...".
ואפילו בהסתרה
השבוע התקיים בירושלים כנס 'המיוחד' - יוזמה מבורכת וראשונה מסוגה לקידום ופיתוח החינוך המיוחד במגזר החרדי. היה זה יום מרגש מאוד עבור מאות ההורים ואנשי המקצוע כאחד. יום שנועד להציב את הילדים הנפלאים הללו במרכז, תחת אור הזרקורים, שווים בין שווים.
אם בעבר היו צריכים בני משפחה המגדלים ילדים מיוחדים, להתמודד גם עם מערכת של הסתרה והכחשה, שמא הדבר יפריע לשאר הילדים מבחינה חברתית, או חלילה יפגע בשידוכיהם, הרי שכיום חלה התפתחות גדולה, והדבר ברור כמעט מאליו: אין מה להתבייש, ובטח שאין מה להסתיר. כל אחד הוא מיוחד.
בשיחותיו בפני מחנכים בחינוך מיוחד היה מסביר מרן זצ"ל כך: מבריאתו של אדם הראשון ועד סוף כל הימים, לא נברא ולא ייברא אדם שהוא זהה לזולתו. לכל אחד מוגדרת בעולם הזה תכלית ומטרה שעליו למלא בהצלחה. לצורך כך, הוא ניחן ב'כלים' המיוחדים רק לו. תכונות, כישורים ויכולות שנועדו לסייע לו להשלים את ייעודו.
"איננו יודעים לאיזו תכלית שלח הקב"ה את הנשמות הקדושות הללו לעולם", היה אומר מרן, "אך דבר אחד אנחנו יודעים: הקב"ה בחר בנו, כמשפחה, אנשי חינוך, חברה וקהילה, לתמוך בהם ולסייע להם להגשים את הייעוד המיוחד רק להם. אסור לנו למנוע זאת מהם".
מפורסם שגדולי הדורות היו נעמדים כשנכנס לחדרם אדם בעל 'תסמונת דאון'. הם ראו בהם נשמות גבוהות של צדיקים שנשלחו לעולם רק לצורך תיקון קטן. מסופר גם על ראש ישיבה גדול, שכאשר ראה ילד עם תסמונת דאון יושב בבית הכנסת, מתנועע קדימה ואחורה, מרים את ידיו למעלה ואומר פסוק "שמע ישראל", אמר לתלמידיו: "איש אינו יכול לדעת מה שיכול ילד כזה לפעול בתפילתו".
אלא שיחד עם זאת, איננו צריכים להתעסק ברעיונות רוחניים עמוקים ומסתוריים, העלולים לגרום לנו לפספס ולשכוח את העובדות הפשוטות. ילדים בעלי צרכים מיוחדים הם קודם כל בני אדם, כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. אלא שכמו לכל אדם, גם להם יש דרך שונה ומיוחדת!
גם אם יש משהו שנראה לנו כמו 'סדק' בדלי, הוא יכול להצמיח פרחים יפים וססגוניים, לתפארת עם ישראל.
המפתח בידינו
מספר שנים לפני פטירתו של מרן זצ"ל, הגיעה למעונו אמא מהעיר באר שבע, יחד עם בנה, לקבל את ברכתו. "כבוד הרב", אמרה האמא בהתרגשות, "לילד הזה יש לקות שלא מאפשרת לו ללמוד בגן ילדים רגיל. הרב הקים כל כך הרבה תלמודי תורה ומוסדות חינוך, איך זה שבעיר שלנו אין לי גן לשלוח אליו את הבן שלי?"
מרן שמע את הדברים בקשב רב, וביקש לקרוא לי, כמי שנשלחה על ידו לשמש כמפקחת ב"מרכז גני הילדים" – מג"י. באותה הזדמנות הורה לי מרן זצ"ל לפעול לקידום החינוך המיוחד החרדי והתורני, דוקא בערים שאינן 'חרדיות'. בעוד שבערים החרדיות ישנו מענה די רחב עבור הנזקקים לחינוך מיוחד, הרי שבשאר הערי הארץ, המענה הוא כמעט אפסי.
כמה חודשים לאחר אותו סיפור, עם פתיחת שנת הלימודים, זכינו לפתוח את הגן הראשון לבעלי צרכים מיוחדים, בעיר באר שבע. מאז, הוקמו עוד ועוד גנים, וב"ה אנחנו זוכים לראות את פירות עמלנו.
אבל לא די בכך. חלילה לנו להשאיר את ההתמודדות המורכבת רק על כתפי ההורים, בני המשפחה והמחנכים המסורים. בל נשכח את תפקידנו כחברה. המפתח לשילוב בעלי צרכים מיוחדים, נמצא אך ורק בידינו.
לא נדיר לראות בהזדמנויות שונות ילדים לועגים לבעל צרכים מיוחדים. אחד 'מחקה' אותו בקולניות, השני טופח על גבו ונעלם, והשלישי סתם מסתכל כאילו מדובר בהצגה הכי טובה בעיר. למרבה הבושה, זה קורה גם בתוך הציבור שלנו, וזה באחריותנו.
נכון, אלו מקרים קיצוניים שאינם מיצגים, אך מה עם סתם 'התעלמות'? גם היא עוול! אמנם לפעמים היא נובעת ממבוכה שלנו ומתוך אי ודאות מה יגיב האיש מולנו אם נפנה אליו, אבל השליחות המוטלת עלינו היא לזכור שבעלי צרכים מיוחדים, הם קודם כל בני אדם! כן, בני אדם ממש, שראויים לכבוד, הערכה, אמון וידידות, כמו כל אדם אחר.
אז בפעם הבאה שאנחנו רואים ברחוב או בבית הכנסת מישהו עם לקות מסוימת, לא נסיט את הראש לצד או נחלוף על פניו כאילו מדובר חלילה בעמוד תאורה. נזכור את תפקידנו: נדרוש בשלומו בחיוך, נתיידד איתו, נאיר לו פנים, נתעניין בו.
הסירו את מעטה המוגבלות. הסיטו הצידה את המראה החיצוני השונה.
שימו לב אל הנשמה.
הצגת כל התגובות