שוב נראה כמה שרת המשפטים איילת שקד נחושה למנות דיינים מהציונות הדתית עם הטלת הווטו על הוועדה למינוי דיינים. אריה דרעי בתגובה, כמעט והחרים את הגיבוש הקואליציוני, צעד חמור זה המאיים על ההגמוניה עתיקת היומין של החרדים בענייני הדת ומחליש את כוחם של חברי הכנסת החרדים, הרגילים לעשות ככל העולה על רוחם, כולל מינוי מקורבים לתפקידי דת, משיקולי תועלת פוליטית. תופעה הרסנית לעולם התורה כאשר אנשים מתמנים על פי קשרים ולא כישורים, אשר אופיים וגדלותם בתורה היא משנית.
הציבור התורני החרדי מורגל בפספוס הזדמנויות מהותיות אשר יכלו לבסס את צביונו האיתן במדינה ללא יכולת ערעור בתהליך התפתחותי טבעי. במאה התשע עשרה, עת רצון של תחילת חזרתינו לאדמת אבותינו. המצב הרצוי היה שתהליך זה יובל באמצעות אבות החרדים, גדולי ישראל יראי אלוקים. אך בזמן שבוששו קם איש חזון בשם בנימין זאב הרצל, הוא מילא את החלל והקים את התנועה הציונית. אומנם האנשים שנהרו אחריו לא היו שומרי מצוות, אך ליבם ומחשבותיהם היו חדורי התלהבות ואובססיה בבניית הארץ תהליך שהוביל לחזרתם של מיליוני יהודים ארצה.
סדר העדיפות הרצוי כמובן שיראי האלוקים שומרי מצוותיו הם שיקחו פיקוד וימלאו את הרצון האלוקי, אבל כפי שכותב הרמב"ם בנוגע לבניין בית המקדש, שאף שעדיף שטהור יבנה, כל בעל מלאכה, וכן כל מומחה בכל מה שנדרש השתתף.
גם בזמנינו, הרצון האלוקי לא השתנה ופשוט שרצונו שהעם היהודי יונהג בדרך התורה ובעקרונות של בין אדם לחברו, ועדיין הקב"ה מסובב עניינים בניסים שלא תמיד גלויים לנו לעין.
אך נוצר מצב שנציגינו החרדים בעמדות מפתח בממשלה, והנה הם מנצלים את מעמדם למינויים פוליטים, כסף כבוד ושררה. למשל, כל נושאי חילול השבת היו אמורים להיות תחת שליטה כבר מזמן. חוק שעות העבודה והמנוחה היה בידי דרעי והוא ויתר בקלות, במקום לשנות חקיקה הוא בחר לברוח, כשיותר נוח לעסקני וח''כי החרדים לצוץ אחת לתקופה בתקשורת כמגני השבת ולזכות ברייטינג ותשואות.
גם לאחרונה דרעי הורה לחברי סייעתו להצביע נגד חוק האפליות, הכפיף עצמו לליטאים. חוק שאמור להגן על בנות ישראל, דיני נפשות ממש, חוק שמייצג את האג'נדה המרכזית של מפלגתו הופל בגללו. משחקי אגו משאירים נשים כשרות עגונות כשהגדיל בית דין הרבני הגדול , וערער על גט של אישה לאחר שניתן כדין על מנת למצוא חן בעיני עמיתים מהאליטה האשכנזית.
אולי דווקא פה, דרך אנשים פחות "שמרניים" בדמות איילת שקד והבית היהודי, החלל יתמלא באנשים שהעם היהודי בראש מעיינם, אנחנו הצלחנו כמגזר לקחת תורה אדירה ולצמק אותה לממדים של בית מדרש, ומטבח. נהיינו לראש קטן. נהיינו לקונפורמיסטים, מקשה אחת ללא דעה עצמאית.
אולי אנחנו גדולים בתורה בקיאים בכל רבדיה אך איננו רואים דבר מעבר לארבע אמותינו. העסקנים מפעילים עלינו מניפולציות של הפחדה על מנת שנמשיך במצב הלוקה הזה. קריאות של "חייב סקילה" נגד כל מי שלא בוחר במפלגה חרדית נשמעו ועוד השמצות, לשון הרע ולכלוכים כנגד המתמודדים נגדם. חברי הכנסת רואים רק פנימה ולא את ההמשכיות של עם ישראל.
אולי הרבנים האחרים, אלו שאנו משמיצים הם המביאים לנו השקפה רעננה, ובריאה, שבשל אגו ופחד לאבד את הזהות שלנו אנו פוחדים להכיר, חוסר הביטחון בצדקת דרכנו מעמיד חומות של אימה נגד כל דעה שעלולה לגלות את האמת המפחידה. התכלת בציצית נועדה להזכיר לנו להסתכל מעל ומעבר, לראות את המהות האלוקית השזורה בעולם וכן, גם בתהליכים מדיניים.
להיות ראש גדול, עם עוז רוח לדבר על חידושים, על בנין בית המקדש, התממשות של נבואות, לראות ולקחת את כלל ישראל בחשבון ואת טובתם, ליצור אחדות וכבוד של השונים ולא ליצור אחידות ואבדן זהות. להבין שלכל אחד ייחודיות משלו בבניין העם היהודי.
הראייה הנוכחית שלנו המצומצמת, הנואשות להישאר במקום, להסתכל רק פנימה, לחשוב על חומריות, להילחם על ג'ובים ומשרות. משאירה אותנו מאחור, ומפרקת את החברה. בין אם נרצה בין אם לאו, בעלי התורה והאמונה רודפי האמת עם ראש הגדול משתלבים באופן בריא אט אט בכל תחומי המדינה וגם אם פעם אחת לא הצליחו, עתידים הם להצליח לבסוף ואף ינהלו את כל שירותי הדת.
בארץ ישראל על מנת לשרוד ולהתקיים צריך מחויבות והתלהבות. אנשים רבים שבאו לישראל במאות האחרונות באו בלית ברירה, אך ארץ ישראל צמחה ונבנתה בעיקר על ידי האנשים שבאו לכאן עם תחושת שליחות ותכלית, שעלו מתוך שמחה וציפייה. ההכרזה הברורה של משה רבנו (במדבר י' כ"ט) "נוסעים אנחנו אל המקום" זאת ההכרזה המלווה אותנו בכל הדורות שלנו כעם הנבחר. ההכרזה שלנו, בואו נחיה על פי ערכים ולא צבע הכיפה.
אריאלה פישר היא פעילה חברתית
הצגת כל התגובות