לפני חודש יצאתי לראשונה בחיי לפולין לשבוע ימים, עם משלחת של תלמידי ישיבת "חכמי לב". המסע נועד להכיר מקרוב אלף שנות היסטוריה יהודית בארץ זו, עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש בשנות הזעם. ביקרנו בבתי כנסת עתיקים בהם כיהנו גדולי עולם, למדנו "דף היומי" בישיבת "חכמי לובלין", ראינו את בתי החיים שבהם טמונים אבותינו ורבותינו, וסיירנו באתרי ההשמדה הפזורים בכל רחבי פולין. מטבע הדברים, מסע זה מעורר מחשבות רבות, ולרגל "יום השואה" הממשמש ובא אני מבקש לשתף במחשבותיי בעניין זה.
הגר"י הוטנר זצ"ל בעל ה"פחד יצחק" התנגד לקריאת השם "שואה" וטען שעלינו להשתמש במינוח "חורבן יהדות אירופה", בשל טענתו שאסור לנו להפריד את השואה מיתר ההיסטוריה היהודית ולהציגה כדבר נפרד העומד בפני עצמו, אולם נדמה שלכל הדעות מדובר במובנים רבים באירוע הנורא ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. באותה מידה ניתן לדעתי לומר שהשואה היא סימן השאלה הגדול ביותר בתולדות עמנו מיום היותו לעם, ואני מבקש להציג ארבע דרכים להתמודדות עם סימן השאלה העצום הזה.
1. ציונות - התשובה המוכרת והמקובלת על רוב יושבי הארץ בציבור החילוני והדתי-לאומי היא הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, אשר לתפיסתם אילו הייתה מוקמת עשרים שנה מוקדם יותר הייתה מביאה המוני יהודים לגבולותיה ומונעת את השמדתם, וצבאה היה יכול להילחם עם כוחות הרשע להצלת היהודים. זוהי להבנתם גם התשובה המעשית למניעת שואה נוספת רח"ל.
ניתן כמובן לפקפק בתשובה זו מכיוונים שונים, אבל ההיגיון הפנימי שלה ברור מאוד.
ביקור במחנות המוות. ארכיון (צילום: שוקי לרר)
2. טמיעה והתבוללות - יהודים רבים הגיעו למרבה הצער למסקנה הפוכה, ולדעתם תם תפקידו של העם היהודי בהיסטוריה. הם השכיחו מעצמם ומילדיהם את זהותם היהודית, את התורה והמצוות ואת הערכים שבהם דבקנו אלפי שנים. להבנתם, אם היינו מתערים בגויים מוקדם יותר, היה נחסך רצח מיותר של מליוני יהודים רק בשל מוצאם.
זוהי למעשה הדרך שבה שבה אבדו לעמנו מיליונים נוספים מאז השואה ועד היום.
3. יציאת אירופה - האנטישמיות באירופה מלווה את עמנו לאורך כל שנותנו בגלות, והיא לכאורה זו שהמיטה עלינו בסופו של דבר את החורבן הנורא. רבים וטובים ניסו לרדת לשורשה של השנאה האיומה הזו, ונדמה שלא הגיעו לחקרה. לדעת רבים, האנטישמיות בארצות אחרות איננה גזירת גורל, ועל היהודים להגר לארצות ומדינות כמו בצפון אמריקה ובדרומה או באוסטרליה, שאין בהם את אותה שנאת עולם לעם עולם. לשיטתם, יציאה מאירופה טרום השואה, הייתה מונעת את החורבן הנורא.
4. יבנה וחכמיה - גדולי התורה והחסידות שבאותו הדור, נמנעו בדרך כלל מלעסוק בשאלה זו והיא מבחינתם בגדר "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג,א). הם מסרו נפשם להקים מחדש את עולם הישיבות שחרב ואת החצרות החסידיות שעלה עליהן הכורת, וזו מבחינתם התשובה והנקמה ההולמת ביותר למאווייו של אותו רשע. במרחק של למעלה משבעים שנה, אנו רואים כיצד הם הצליחו במטרתם באופן מעורר השתאות.
הדרך האחרונה היא כמובן הרווחת בקהילה החרדית, אלא שבבואנו לחנך את בנינו ותלמידינו לאורה, עלינו להכיר במעלותיה ובחסרונותיה. מבחינת התוכן הפנימי שלה היא בוודאי עולה על כל התשובות האחרות, שכן היא מעלה על נס את הרוח היהודית הבלתי מנוצחת ואת תפקידנו הנצחי להעביר את דרך התורה והמצוות ואת המוסר היהודי לדורות הבאים, בעוד שהתשובות האחרות עוסקות רק בפן הגשמי וההישרדותי. אולם הקושי הגדול שלה הוא בכך שהיא איננה מתיימרת להעניק תשובה לשאלה המייסרת כל כך, ודרכו של אדם בכלל ושל נער בפרט היא לחפש תשובה ופתרון לכל שאלה ומצוקה.
הדרך החרדית היא למעשה המשך בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו,ב) בשעת החורבן הנורא של בית המקדש וירושלים, ואכן ריב"ז הוא זה שמכוחו זכינו להמשך מסירת התורה בדורות התנאים והאמוראים הראשונים והאחרונים עד ימינו אנו. עלינו אפוא להתחזק בהכרה ששמירת ההמשכיות לשרשרת הדורות, היא הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם כל העומדים עלינו לכלותינו.
- למאמר הקודם: איני חושש ממיעוט תורה - אלא מן הרדידות
הצגת כל התגובות