אנחנו נמצאים כעת בעיצומם של ימי זיכרון לישראל, ימים טעונים, ימים רגישים, ימים מתישים. קצת עצוב שימי הזיכרון הלאומיים של מדינת ישראל, לא רק שאינם זוכים לחשיבות מספקת ברחוב החרדי, היחס קרוב יותר לחוסר עניין. החל ממוסדות החינוך, ועד להתנהגות העוברים ושבים ברחובות בעת הישמע הצפירות. הללו, מורים על אדישות וחוסר אכפתיות למה שאינו חרדי וכל מה שמזוהה עם המדינה – נפטר כעניין לא מהותי. יש כאן חוסר הכרת הטוב במדינה שה' נתן לנו, לעומת הקפדה בקיום מצוות מאוד ספציפיות, שנוחות לנו, מתגלה לעניינו אגוצנטריות, מלווה בסוג של כפירה בטוב, ומלמדת על קיום לקוי, קיום שמתרכז רק בעצמנו.
עצם ההבנה ששרידים מוצלים מאש שהגיעו לארץ בחוסר כל התגייסו והתאגדו ביחד למען הקמתה של מדינת ישראל הרי זה הוא נס שלא מובן כלל כיצד קרה. אנשים מצאו פה בית ושיקמו את חייהם והקימו משפחות מחדש על פני אלה שנכחדו. כ-7 מיליון יהודים פרוסים באזורים, ישובים, ערים וקהילות במדינת ישראל. כ200 אלף ילדים יהודים נולדים פה מידי שנה, מעל 10 אלף בתי כנסת, אלפי מקוואות, עולם ישיבות אדיר, חינוך יהודי נגיש, אוכל בכשרויות מהודרות בשפע ובהישג יד, מדינת ישראל מהווה מקלט מדיני לכל יהודי. כל ההתפתחות הזאת היא נסית במיוחד ובפרט בעת שאנו חיים בצל איומים קיומיים.
קיצוניים מהמגזר, מחשיבים עצמם לגיבורים על פעילותם נגד מדינת ישראל, ואלו הזוכים להיעצר, מועצמים יותר ונחשבים בעיניהם כקדושי עליון, לפחות ברמתם של עשרה הרוגי מלכות. בזמן שעצם היכולת והביטחון שיש להם לצאת לרחובות ולהתפרע, לשבת באיזה כלא עם אוכל כשר ותנאי מלון, זה רק בזכות אנשים שלחמו עבור החופש הזה, פעלו בתנאים איומים, תחת אש חיה, בכדי שאותם תימהוניים יוכלו לשרוף פחים ולשבת בכביש מול אוטובוסים. האם אבדה כל בושה? ראיתם פעם גיבור אמיתי? יצא לכם לשוחח עם חייל שהיה שם כשחרב מונחת על צווארו בצעקת שמע ישראל? ניסיתם פעם לדבר עם נכה צה"ל שחי יום יום בצל הפגיעה, עם גאווה אמיתית של תרומה לעם היהודי? ישבתם עם משפחה שכולה שיודעים מה זו אבידה שבזכותה אנשים חיים פה חיי שגרה? אותם חיילים שליחי הקב"ה, שמאפשרים לכם לגור פה בביטחון, מגנים עליכם מהזעם הערבי, ומונעים שחלילה לא תקרה שוב שואה.
לא ברורה מה האידיאולוגיה החרדית מנציחה פה. האם זה ניסיון פתטי לשחזר את דורו של החזון איש? באותו הזמן כלל הציבור אולי כמה מאות משפחות שראו אז את מושג "היהודי החדש" כאיום הישרדותי ועל כן בחרו לפרוש מהכלל. אם לא הבחנתם, מטרתו של החזון איש הושגה לחלוטין. את המגזר החרדי כבר אי אפשר להרוס מבחוץ. הוא חזק, רב עוצמה וכוח, יש לו יכולת השפעה רבה גם בציבור וגם בפוליטיקה כיום קיים גיוון עצום בתוך המגזר הן מבחינת היכולות המקצועיות , ההשקפות והרמות הרוחניות. אי אפשר, וזאת טעות להחיות את העבר. זה לא נכון להשתמש בנוסטלגיה כאסטרטגיה. מנהיגינו צריכים להנהיג באומץ ולא לפחד מאתגרי הדור אם הם רוצים לשמר באמת את הערכים המהותיים והחשובים.
כל נגיעה, כל התערבות, מערערת ומטלטלת את המגזר העומד בעקשנות נגד כל שינוי. מנהיגי ועסקני המגזר משתמשים במערכת משומנת המאדירה נוסטלגיה לא רלוונטית ולמעשה משמשת אך בכדי לשמר את המגזר ורק להם יש אמירה קובעת. גם כאשר מבחוץ באים בדברי טעם והגיון, כשבאים עם פתרונות למצוקות שונות כגון עוני, הם נדחים באטימות לצרכים קריטיים, ומדמים אותם לשמד כאשר אין לזה שום בסיס הלכתי. חשוב להבין את גודל קידוש השם בעמידה בצפירה, מול הביקורת הנוקבת כלפי אלו שנמנעים מלעמוד. אפשר גם בתוך המנהג הגויי לכאורה, לסמל במעשה יהודי ולהפוך אותו לנעלה. ואם לא מסכימים עין בעין עם פעילות הצבא, היום הזה משמש זיכרון גם עבור נפגעי פעולות איבה שנהרגו על קידוש השם.
נקדיש להם את העמידה בצפירה. נתייחד עם נשמות הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על עצם היותם יהודים בארץ ישראל. פרק תהילים לעילוי נשמתם יהיה רלוונטי, ללא חילוקי דעות בעניין.
עם ישראל נמצא באחדותו ויופיו ברגעי צרה ומצוקה מול אויבים מרים המאיימים להשמידנו וחשיבות האחדות מולם היא ערך עליון עבורנו ולשם נשאף במיוחד בימים רגישים שכאלה.
במגזר החרדי מתנהלת בעקביות ובשיטתיות פרופוגנדה בלתי מוצדקת נגד המדינה. עסקני המגזר לא מפסיקים לכנות כל רגע נתון כשעת השמד, הם מכנים את התקשורת נאצים, את הציונות הדתית, עמלק, פוליטיקאים שמו עצמם ללעג כשביצעו קריעה מעל גבי בימת הכנסת. התקווה היא שהציבור עצמו יתעורר ולא יקבל את הרטוריקה הזולה הזאת נגד המדינה, כאמת אבסולוטית.
מה שהיה פעם ביהדות כוח עצום מתדרדר כיום. המגזר מנוהל בידי אנשים בהולים ונואשים שלא יודעים להתמודד עם שינוי. אם ימשיכו בקווים אלו, גרסתם הקיצונית, לא תשרוד את השינויים הצפויים בהלך הרוח ברחוב החרדי.
המגזר החרדי לא יכחד, אבל השינוי כבר קורה, תקום כאן חברת יהודים שומרי מצוות ולומדי תורה, מתונים יותר. הם יהפכו חלק הארי של המגזר וימנו מנהיגים אחרים ראויים, היכולים להתמודד עם המציאות המשתנה.
בימי הזיכרון, נעצור וניזכר בכל המאורעות ההיסטוריים הקשים שעברו עלינו כעם במשותף, ונתפלל שיהוו לנו גם לזיכרון הטוב, הערכה למה שיש, והמשך פתיחת צינורות השפע מאיתו יתברך. שישמור עלינו ועל המדינה הטובה שלנו.
אריאלה פישר היא פעילה חברתית.
הצגת כל התגובות