בשנת תר"ח, בעיר ווילנה, פרצה לה מגפת חולירע קשה, המחלה הפילה חללים רבים, והעיר כולה הייתה כמרקחה, כל תושביה שמו לעצמם מטרה אחת נעלה ביותר, והיא לתקן כל אחד בעצמו את נגעיו הרוחניים, כדי לעורר רחמי שמים מרובים על כולם.
אחרי כמה ימים, הגיע לרבי ישראל מסלאנט יהודי כשר, כשר למדי צריך לומר, שביקש לעדכן את הרב על עוון חמור שמתרחש בעיר, ושלבטח בגינה יצא חרון האף הגדול.
ה'כשר שלנו', הצביע באופן נחרץ, על דירה של דייר באחד מבתי השכונה, שבה מתרחשים דברים איומים של ממש, ניירע, פשוט ניירע.
רבי ישראל מסלאנט הסביר לו פנים לכשר שלנו, ואמר לו, 'אתה יודע מדוע המצורע שבתורה, הורחק משלושת המחנות <כהונה – לוויה – וישראל>, כדי שיוכל לראות רק את נגעי עצמו, שם כשהוא מצורע ובודד, איננו יכול לראות דבר, מעבר לחברבורות שבגופו, והם רבים מאד... כי רק כך נוכל באמת לתקן את העולם, ובעיקר את עצמנו' - סיים רבי ישראל מסאלנט.
ואם לא די בכך, הרי לפניכם סיפור אמיתי של ממש, שהתרחש זה מכבר בעיר חלם, בו נצפה יהודה מחפש מטבע שאבד לו מתחת לפנס הרחוב, לכשנשאל מה הוא מחפש והיכן איבד את מבוקשו, ישב הלה לספר, כי אבד לו מטבע בצד השני של הרחוב, ואת החיפושים הוא החליט לעשות דווקה פה, מאחר ופה המקום מואר ונוח, משאין כן, בצד ההוא של הרחוב, ששם החושה וההלעטה מצויים בו לרוב.
• • •
המציאות מסתבר עולה על כל דמיון, הכי נוח לנו לחפש את האשמים לצרותינו במקום שנוח לנו, והוא הזולת לעת מצוא, ובמקום שנוח לנו בעת שנוח.
חילולי השבת במירון, לא מטרידים כמעט איש, כי מירון זו מירון, ואת כל יהבינו נשליך, איך לא, אלא על הציונים, כי שם ציווה לנו את הברכה, שם נוח לנו, ושם הפנס מאיר לנו פנים.
חלילה לנו לחפש, למרות שהחיפוש הינו קל שבקלים, והוא בתוכנו ממש, על העוולות הגדולות ועל בתי הדין שלהם ניתן הציווי – 'ולא תגורו מפני איש', אך כשמדובר באנ"ש, בפועל או במלבוש, הם יגורו גם יגורו.
למשל, בבית ישראל ישנו בית כנסת באר שבע שמו, הוא נגזל בכוח על ידי קבוצת ברסלב, שמכנה עצמה ברסלב, הנושא הגיע לפתחו של בית דין מכובד ביותר בירושלים, הם פסקו מה שפסקו, את שמותם הם הסירו מהפסק, והותירו את המזכיר – 'חשוף בצריח'....
שלא לציטוט יאמר בשקט אחד הדיינים, 'יש לי משפחה וילדים' מה לי ולצרות איתם.
אך כשמדובר בציונים, שם ייצאו כולם בראש מורם, ושם הם יקיימו את הפסוק – 'ולא תגורו מפני איש', הרי היא זו מלחמת קודש שלא לומר מלחמת מצווה – ובטח של מסכנת אף אחד מהחותמים.
זכורני שעוד לפני 40 ש', התבטא מרן ראש ישיבת פוניבז' – רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ואמר על אותו בית דין, בהקשר אחר לגמרי, את המילים הבאות - 'בית דין שלא מביא נימוקים לפסיקותיו איננו בית דין כלל ועיקר'.
בשבת אחה"צ, צעדתי עם בני מחמדי ברחוב בר – אילן בירושלים, לאחר שסיימנו ללמוד עם החברותות שלנו, בבית כנסת זכרון גרשון.
כשלמולנו, בצומת שמואל הנביא/ בר אילן, עצרה ניידת משטרה, וממנה יצאו זוג שוטרים יהודים, וחסמו במחסום משטרתי, את כביש בר – אילן, לנסיעת רכב בשבת, תוך כדי חילול שבת.
וכאן הבן שואל, מה הסיפור כאן, חסומים חילול שבת בעצם חילולו ובפרהסיה.
לך תסביר לו, שלפני כך וכך שנים, היו כאן ממש – בזה המקום, הפגנות על קדושת השבת, המוחים מחו על חילולה, של אלו שנוסעים בשבת, ועוד מעיזים, לעבור בתוככי שכונה חרדית.
והתוצאה של המלחמה והמחאה, לא איחרה לבוא. והיא בדמות, פשרה אותה כפה בג"ץ, האומרת, שבשעות התפילה, המדינה היא זו שתסגור את הכביש – כדי שלא לפגוע ברגשות התושבים, ובשאר שעות השבת, הכביש יהיה פתוח למחלליה.
נראה שאף אחד מהם, מהמוחים, לא חש לפגיעה ברגשותיו של הקב"ה. ורק תחושותיהם של התושבים, הם אלו שחשובים באמת...
מרגיז, אה? גם אותי...
האם זו הייתה מלחמת מצווה למען קדושת השבת, או מלחמת נוחות, למען רגשות התושבים?
• • •
אכן, גם אם נלך בדרכו של רבי ישראל מסאלנט, עדיין יש מקום למחאות, אותם מובילים גדולי ישראל, ואותם ניתן לזהות בנקל, כי אלו הם מחאות שיוצאות מתוך לב שבור, מתוך כאב עצור, של המפגינים וראשיהם, הם באמת הפגנות שעושות רושם, הם לא אלימות, ולא בוטות, הם הפגנות שמזעזעות כל מי שנושא בתוכו לב.
אלו מחאות שנעשות, לאחר שערכנו בתוכנו בדק בית, וחשבון נפש עמוק ומייסר.
ובהקשר זה, לא נוכל להתעלם ממסכת הלימוד אותנו לימד, אותו לפיד, שבקש לכפות עלינו, וקיבל את ההפך.
משמע, שהכפייה מכל סוג שהוא, עברה לה מן העולם, אם בכלל היה לה פעם זכות קיום.
הרב יעקב פרץ שליט"א, תמיד אמר בדרשותיו, נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא ראיתי אדם שחזר בתשובה או התחזק, בשל אבן שקיבל לראשו, אך כן ראיתי בעלי תשובה רבים, שדברו איתם דברים של טעם, בנעימות ובמתק שפתיים.
בדיוק כמו שאנו רוצים שידברו איתנו.
נראה איפה, שיותר אפקטיבי, לחפש את המטבע במקום שאבד, ולא תחת הפנס, ובעיקר את המטבע שלנו ולא של הזולת.
הצגת כל התגובות