מיומנו של "קרוב-רחוק" של הקדוש ברוך הוא

לאן לפנות מבלי להיאבד. אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

בין כסה לעשור, היא תקופה קצרה מאוד, בה אמורים אנו לחשב מסלול מחדש ולסנן מתוכינו הרגלים שליליים ולנכס לעצמינו הרגלים חיוביים יותר.

365 ימים עברו עלינו ביעף, והזיכרון מהם כל כך חלש, אך בכל שנה בימים אלו מתפשטת בגוף תחושה של פספוס. קול שקט, אך חודר, מנקר במהלך הימים הללו על כך ש'יכול הייתי לעשות יותר', 'עם קצת יותר מאמץ הייתי ניצב עכשיו עם תחושות שונות לגמרי'. הקול הזה טוען ש'לו רק הייתי עוצר לרגע ממירוץ החיים בכדי לבדוק האם אני רץ בכיוון הנכון..', ו'יש לי תחושה שהקול הזה די צודק למרות שאין לי מושג מאיפה הוא מכיר אותי כל כך טוב'.

במשך כל השבוע ניסיתי לבחון עם עצמי מאיפה נכון להתחיל - ואיך בכלל אפשר להתחיל עם כל החזיתות, שבכל אחת מהן אני נדרש להילחם בכל כוחי. ניסיתי, אבל השעון שקניתי במיטב כספי לא מתחשב בצרכים וברצונות שלי, והזמן מראה לי שעוד יומיים אנחנו בעיצומו של היום המכפר. הנער איננו, ואני אנה אני בא...

אני בא בשערי העיר העברית הראשונה, שמעידה על עצמה בגאווה שבה אין הפסקה, ובמבט חטוף על הסביבה הלא מוכרת אני מבין שההפסקה מסוכנת להם. היא עלולה לגרום להם לעצור ולחשוב רגע, והחשיבה עלולה להוביל אותם למסקנות שאולי אולי יגרמו להם לשנות את שגרת החיים האהובה עליהם.

אני נמלט מהחום הכבד אל תוך בית קפה קטן וממוזג, ומחכה לאדם איתו קבעתי להיפגש. הפגישה הסתיימה, אני יוצא בחזרה לחום התל-אביבי המתיש ומתחיל לפסוע לעבר תחנת האוטובוס הקרובה. צפירה רמה ניתקה אותי מהנייד. אני מרים את הראש ורואה שהצופר הוא חבר קרוב שמשמש גם כשכן טוב. "לירושלים?" אני שואל, "תעלה!" הוא עונה.

אני עולה לרכב, ומסתבר שמחוז חפצו הוא משרד השוכן במרומי גורד שחקים, שם מתקיים שיעור שבועי העוסק במהות החיים. אנחנו עולים לשיעור, ולנגד עיני נגלה משרד מפואר שאת חדר הישיבות שלו הסבו לבית מדרש שדה, בו סביב שולחן ארוך יושבים קצת יותר ממניין יהודים שמתאספים להרוות את צימאונם הרוחני. השיעור שהוקדש ליום החתימה הגדול שבפתח, עסק בסיפורו של יונה הנביא שברח מדבר השם, שזו המטרה, אל הים - הוא האמצעי. שעה ארוכה התארך השיעור, במהלכו משתתפיו הקשו, ענו, חידשו, ובעיקר הקשיבו.

בזמן הזה ישבתי אני והרהרתי בהסבר המופלא של הגאון הגדול ר' משה שפירא זצוק"ל, על כך שאת כתר מלכות הקב"ה יביאו אליו דווקא הרחוקים. "וישמעו רחוקים ויבואו - ויתנו לך כתר מלוכה".

אנחנו יורדים בחזרה לחניון, ובדרך שחים בהתפעלות לא מוסתרת על נכונותם של אנשים שלכאורה לא חסר להם דבר בחיים, לפתוח את ליבם ואוזניהם ולשמוע דברי אלוקים חיים.

כשהסתיימה לה השיחה אודותם, שאלתי את חברי הטוב: "הרחוקים ברוך ה' מתקרבים, אבל מה עם ה'קרובים', מה הם צריכים לעשות?", ופה העליתי את אותה שאלה מנקרת, האם ישנה אפשרות להתנקות בתוך זמן קצר מכל כך הרבה דברים שליליים?

אם הייתי יודע שזה הולך להכניס אותי לשיחה כל כך ארוכה יתכן ולא הייתי מכניס את עצמי לזה, אבל טוב שלא ידעתי.

את התשובה הוא פתח עם האמרה של רבי עקיבא שמגדירה בכמה מילים את עוצמתו האדירה של יום הכיפורים" "מה המקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

הרבי מליובאוויטש הסביר, שההשוואה בין מקווה מים חיים לבין אופן טהרתם של עם ישראל על ידי הקב"ה, היא על פי ההלכה הפוסקת שאדם הטמא בשתי טומאות והגיעה שעת הטהרה של אחת מהן, לא יחכה עד זמן הטבילה של טומאתו החמורה אלא ייטהר קודם מהטומאה ממנה כבר ניתן להיטהר, וכשיגיע יום הטהרה של הטומאה השניה, יטבול שוב עבורה - וייטהר.

על פי זה מסביר הרבי את עניין טהרתו של היהודי לפני הקב"ה, שהגם ויש על היהודי טומאות מטומאות שונות, ואין ביכולתו להשתחרר בבת אחת מכל אותם הרגלים שליליים, מכל מקום ייעשה תשובה על מה שכן בכוחו לעזוב. "מקווה ישראל ה'" יטהרו מן השמיים.

אמנם, להסבר זה ישנה תשובה בעלת ניחוח ליטאי משהו שפורכת את רעיון הטהרה הזה מיסודו והיא שבהלכות מקווה נפסק כי כל חציצה ולו הקטנה ביותר פוסלת את הטבילה, כך גם בתשובה כל חציצה שמפריעה לתשובה פוגמת לחלוטין בטהרת יום הכיפורים, אך מעולם לא הטלתי ספק בגאונות ובמידת התחכום של היצר הרע שיעשה הכל רק בכדי שאשאר אותו אדם של שנה שעברה, ועל כן נצרתי בליבי את הסברו המרנין של הרבי.

כמה דקות של שתיקה נתנו לי קצת זמן לעכל את שנאמר, ולפשפש בעצמי ובדברים שביכולתי להתנתק מהם ולצאת לדרך חדשה.