"בוחן כליות ולב" // סיפור לשבת 'לך לך'

(צילום: שאטרסטוק)

אנחנו זוג צעיר ללא ילדים, עם כל המשמעות של הנושא הכאוב הזה. חיינו לבד ללא ילדים במשך תקופה ארוכה. ללא צחוקם של תינוקות קטנים. ללא דור המשך. בבית ריק ושומם, בלי שמחת חיים. בית בו לא קמים באמצע הלילה, כי אין מי שיעיר ויגזול באהבה את מנוחתנו. בית בו כל לילה - במקום שילדים קטנים יבכו כי צומחות להם שינים, אני ואשתי יושבים ובוכים כמו ילדים. עבר שנה עברו שנתיים, ואז עוד כמה שנים. וכלום לא קרה. פשוט לא נולדו לנו ילדים.

הייתי חוזר מהכולל, באותה שעה שאשתי חזרה מהעבודה. ושנינו היינו אוכלים שתי דקות, ומה הלאה - כלום! אני עומד בקרן זווית ובוכה והיא שוכבת במיטה ובוכה. לא היה לנו משמעות לחיים. בטח שלא, כשמסבבנו במעגל המשפחתי הרחב נולדים תינוקות כל שנה. ולנו, מאחלים את הברכה הנדושה והמעצבנת 'בקרוב אצלכם'.

הייתי גורר רגלים לכולל, הראש תמיד היה מורכן, חייתי כמו צל. העדפתי ללכת בצדי הכביש מאשר להיתקל באיזה חבר שסוחב את העגלה של הילד שלו. מאנשים עם שמחת חיים והרבה שאיפות הפכנו לשבר כלי, כי לא היה הרבה משמעות לחיים שלנו. הרגשנו אבודים.

אבל אז, ברגע אחד, הכל התהפך. וזה הסיפור שאני רוצה לספר לך.

גדלתי בבית, רגיל למדי, אבא אברך ואמא שעובדת מדי פעם. משפחה חרדית ממוצעת ולא יותר. הייתי השלישי מבין אחיי שהתחתנו. אחרי חתונתי, שכרתי יחידת דיור ויצאתי לחיים. מהבית לכולל מהכולל לבית, חיים הכי רגילים ומשעממים שיכולים להיות.

אחרי תקופה ארוכה, הבנו שבדרך רגילה לא יהיה לנו ילדים, מה גם שניסנו את כל הסגולות, כל הברכות, וכל הרבנים שיכולים להיות, היו לי הוראות קבע לכל קופות העיר, בכל עיר בארץ אבל שום דבר לא עזר.

לא ידעתי איך לנחם את אשתי ועד שרציתי לנחם אותה הייתי צריך לנחם את עצמי. הדיכאונות התחלפו בייאוש, והייאוש התחלף בכעס. וחוזר חלילה. כל יום שעבר הלב שלי נשרף יותר. השתדלתי להשקיע את יגוני בתורה ובמצוות מתוך שמחה עד כמה שיכלתי. למדתי טוב. אבל העיקר היה חסר מן הספר.

ערב אחד, בעודי עובר על העיתון הארצי צדה עיני מודעה "דרוש תורם כליה לאברך חולה דיאליזה לפרטים.. הרמתי טלפון, מאחורי הקו ענתה לי בחורה נחמדה שאמרה שהיא מטפלת בקשר בין התורם למשפחה, קבענו להיפגש.

וכאן אני חייב לספר לך סיפור קטן שקרה כשהייתי בן 13 בערך:

ישבתי בחדרי, קראתי ספר או שהייתי עסוק במשהו אחר, ואז שמעתי "בהוראת הרבנים שליט"א כל אחד יתרום ח"י שקלים להצלת חייה של שרה הזקוקה לניתוח דחוף ולרש אין כל"רכב ההתרמה שהסתובב בשכונת בית וגן בירושלים, בו הייתי גר, ניסה לאסוף עוד כמה פרוטות מתושבי השכונה. שני הבחורים שישבו ברכב וראו את הקופה המדוללת החליטו להגביר את הווליום. "נעשה עוד סיבוב הם אמרו אולי מישהו יואיל בטובו לתת לנו משהו" באותה עת שישבתי בחדרי. האומנם ילד כבן 13 הייתי, אבל שכל לא היה חסר לי. ומסתבר גם רגש. . שמעתי את רכב ההתרמה, ומשהו זז לי בלב. שלפתי 20 שקלים מהמגירה וירדתי למטה, רצתי אחרי הרכב שכמעט והמשיך לשכונה אחרת.

"היי, יש ילד שרודף אחרינו, בטח יזרוק לנו כמה אגורות"' אמר הבחור על ההגה. "תעצור נזכה אותו" ענה לו חברו בעגה שנוררית. הם עצרו את הרכב ונתנו לי שרצתי אחריהם לסדר את נשימותיי. "למי אתם מתרימים"? שאלתי "לשרה" הם ענו. "מה יש לשרה" המשכתי להקשות. "יש לה את כל מה שיש לילד חולה" ענה הבחור שישב ליד הנהג "ועכשיו תביא את הכסף, ותן לנו לנסוע יש לנו יום עבודה ארוך" "חכה רגע" אמרתי, אם תגיד לי מה יש לשרה אני נותן לך את החסכונות שיש לי". "כמה יש לך" שאל הבחור." 250 שקל". עניתי. "זה יום עבודה" לחש הבחור שעל ההגה לבחור שלידו כנראה האחראי. "טוב נספר לך אמר" אבל קודם רוץ תביא את הכסף. "ספרו לי ואחר כך אני מביא את הכסף, מבטיח."

"תקשיב" אמר הבחור הרציני. "שרה הזאת חולת דיאליזה, הכליות שלה לא עובדות יותר, ואין מערכת בגוף שיודעת לסנן את הדם חוץ מהכליות. הבנת חביבי"? אני לא טיפש" אמרתי, "אבל אני לא מבין למה אתם צריכים כסף"? "אנחנו צריכים כסף שיהיה לנו פרנסה" צחק הבחור. "לא - באמת. הארגון של ההתרמות מצא עבור שרה כליה בחו"ל מאיזה גוי שמת. ועכשיו צריך לשלם לכליה ולטיסה ולמשפחה ולצוות הרפואי ולמונית", "ולנו" הוסיף בגיחוך הבחור השני.. "תשתוק" סנט בו חברו. "הבנת חבוב? כל זה עולה כסף, ועכשיו טוס תביא את הכסף" . "חכה רגע ולמה אי אפשר שמישהו משפחה יתרום את הכליה? ואז לא צריך לשלם על הטיסה ולא על כליה ולא לכם"...

"זה באמת אנחנו לא יודעים" אמר והוסיף, לך תביא את הכסף כי אנחנו ממהרים.

הבאתי להם את הכסף אבל יצאתי משם מהורהר. מוחי הקטן לא יכול היה להבין למה חבר או משפחה לא יכלו לתרום כליה לשרה הקטנה.

כשראיתי את המודעה, נזכרתי בילדות שלי בבית וגן, ובקטע הזה עם שני הבחורים, מאז שיחת הטלפון. קראתי המון על נושא תרומת הכליה והרגשתי שאני חייב לעשות את זה. הרגשתי צורך לתת מעצמי למישהו אחר. אולי מעין השלמה במציאות שלא יהיה לי ילדים, וזה מה שיישאר ממני אחרי שאני ימות. חשבתי לעצמי – אולי עכשיו זאת ההזדמנות.

הגעתי לפגישה והכרתי בן אדם ממש מקסים, חייכן ונחמד. הרופאים לא נתנו לו הרבה זמן לחיות. ובלי השתלה שיכולה להציל את חייו, לא נישאר לו הרבה זמן. הוא סיפר על מה שעובר עליו, על הטיפולים הקשים שהוא עובר שלושה פעמיים בשבוע. ועל כך שאבא שלו רצה לתרום לו, אבל לא נמצאה התאמה. אמא שלו נפטרה לפני הרבה שנים. ממש התחברתי אליו, והרגשתי שזה הייעוד שלי בחיים.

לפתע החיים שלי התחילו לקבל משמעות, בוועדת קבלה לתרומה להשתלה, נתתי להם הרצאה שלמה על הצורך לתרום כליה. ולמה אני תורם. הרגשתי כאילו אני הולך להקריב קורבן. וזה מילא את חיי. לא דבר של מה בכך להעניק ליהודי עוד כמה שנים איכותיות.

באחת הבדיקות של המושתל התגלתה בעיה כלשהיא, ובעצה אחת עם הרופאים הוחלט על ניתוח בבוסטון. במרכז העולמי להשתלות כליה.

ארזנו את החפצים המועטים שלנו וטסנו לארה"ב, נחתנו בבוסטון וקיבלנו שני חדרים יפים במלון קטן ליד הבית חולים אחד לי ואחד למושתל, אבל אז התעוררה בעיה. רגע לפני ההשתלה. הגיעו תוצאות של בדיקה כלשהיא שערכנו. התשובה הייתה חיובית. כלומר- אין התאמה מלאה בין התורם לנתרם. במקרה כזה פשוט לא עושים ניתוח. זה לא שווה את המחיר, מאחר ורוב הסיכויים של המושתל לדחות את הכליה.

שוב נדחיתי והרגשתי שאלוקים דוחה את הקורבן שלי. התחלנו לארוז את ההדברים שלנו, ולחפש טיסת חזור. אחד העסקנים שהיו סביבנו העלה רעיון שהוא ינסה למצוא לי מושתל אחר. יש רשימה ענקית של ממתינים, ואין אף אחד שמחכה לתרום חוץ ממני כמובן. החלטנו להישאר.

"אף פעם לא הבנתי למה חברים אחים הורים או בנים לא תורמים כליה ליקיריהם, אני לעולם לא יעז לשאול את משפחת החולה, מספיק להם הצער בחולי בנם, אבל עדיין, הם כל כך מחבקים את התורם, ונותנים לו הרגשה שהוא הציל את חיי הבן שלהם. ואני שואל, האם פעם חשבתם לתרום בעצמכם ליקירכם? האם הלכתם בכלל למצוא התאמה? איך יכולתם לראות את ילדכם סובל כל כך ולא נקפתם אצבע, בעצם אולי כן נקפתם. שמתם מודעה בעיתון 'דרוש תורם' אבל זה כאילו חיכיתם רק לי שאני יתרום לו את הכליה שלי. אני יודע שזה לא קל לאנשים לתת משהו מהגוף שלהם. אבל עם כל הכבוד אם לא הייתי מגיע הייתם צריכים לקבור אותו באיזה שהוא שלב."

אחרי כמה ימי המתנה וכמה טיולים קטנים שערכנו בעיר האמריקאית היפה, העסקן המקומי מצא, החולה היה בחור צעיר מישראל שהגיע להשתלה כליה שבסוף לא התאימה. ושש על המציאה לקבל כליה ממני. נפגשנו. התחברנו. עברנו את כל הבדיקות ונותחנו בהצלחה. יומיים אחרי, קמתי מהמיטה כאילו לא קרה כלום. בינתיים הבחור שבגללו טסנו לארה"ב החליט שהוא רוצה לפגוש אותי ולהודות לי שלפחות ניסיתי.

נפגשנו. וזו הייתה פגישה מלאת דמעות. משום מה הוא לא יכול לדבר רק לבכות. הוא ידע שלא נישאר לו הרבה זמן לחיות. ושאין מי שיתרום לו, כי אין לו משפחה קרובה. אני הייתי הצ'אנס האחרון שלו.

תוך כדי הבכי, וכנראה בגללו. אשתי, שעד עכשיו עיקמה את האף מכל ה"ג'וק" הזה של לתרום כליה. הרימה את הראש מולי, והמבטים שלנו הצטלבו, זיק של שובבות עלה בעיניה. משהו שרק אני והיא מכירים. הנהנתי לה עם הראש כן! היא הנהנה בחזרה, ואמרה בקול רועד ש"אולי היא תתאים לתרום". הוא היה בהלם ושאל אותה אם היא בטוחה היא אמרה ש"כן". כנראה משהו זז לה בלב מהדמעות של החולה. כשהבין שהיא רצינית הוא חייך חיוך כל כך רחב, פתאום המשפט של 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם אל יתייאש מן הרחמים' קיבלה משמעות אחרת בעיניו.

כמה עסקנים עם קשרים במקומות הנכונים, הריצו את כל הבדיקות שיצאו מושלמות. ואחרי כמה ימיים השתחררנו מהבית חולים עם שתי כליות פחות אבל עם הרבה סיפוק על הצלת חיים שעשינו.

חזרנו לארץ, וחזרנו לשגרה. שוב הבדידות החלה מנסה לעטוף אותנו. בעצת כמה רבנים התחלנו סוג מסוים של טיפול חדשני לפוריות. ואחרי כמה חודשים קיבלנו בשורה טובה. שמונה שנים אחרי הנישואים שלנו – אשתי הייתה בהריון ראשון. ואם זה לא נס אז תגידו לי אתם מה זה נס.

אחרי תשעה חודשים נולדים לנו תאומים. זה היה חלום. מבית ריק ודומם. לבית מלא בשמחה ובכי של תינוקות. הרגשתי שאלוקים החזיר לנו טובה כפליים. בעצם בדיוק אותו דבר. אנחנו תרמו שתי כליות והוא נתן לנו שני ילדים.

בברית המילה הכפולה שערכנו, כשאני עטוף בטלית. והמברך בירך את בירכת הברית "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם" מיששתי את בטני שעדיין הצלקת של הניתוח מעטרת אותה. והודאתי לקדוש ברוך הוא על המתנה הכפולה שקיבלתי.

אחרי שלוש שנים – רגע לפני החאלק'ה של הילדים שלי. הרהבתי עוז לספר את סיפורי האישי. אני לא ממליץ לשום זוג חשוך ילדים או לכל מי שצריך משהו מאלוקים לתרום כליה. כל אחד יעשה את השיקולים שלו. ולא בשביל זה סיפרתי את סיפורי. אבל כן הייתי ממליץ לנסות להקריב קורבן. לנסות להקריב לקדוש ברוך הוא משהו שאנחנו מחוברים אליו מאוד. משהו שאם נעזוב אותו, נרגיש יותר קרובים לה' וזה יכול להיות כל דבר בחיים. תחשבו לבד מה זה יכול להיות.