(הטור מתפרסם במגזין "קטיפה")
החלום ושברו
תמיד ידעתי מה אני רוצה, ולא, זה לא היה גלידה ומסטיק ותיק מותגים לעצמי. רציתי בשבילו, בשביל השם יתברך, בית עם חצר ובעל שלומד תורה וילדים. רציתי להספיק לנוח בצהריים ולספר סיפור לפני השינה, וכל יום תוספת של ירקות ליד הפחמימה בארוחה.
ביום רביעי לעשות קניות לשבת, בחמישי להתחיל לבשל ובליל שישי לפרוס מפה בסלון בשביל האווירה ונרות משמן אמתי, מה פתאום שעווה.
רציתי אותם, את שיירת ילדיי, עם עיניים תמות, לבושים תואם, שרים זמירות שבת בקול ראשון ושני כמו במקהלה. רציתי להיות זקנה עם מלא קמטים, תופרת לנכדים כפתורים סוררים ומפנקת בתותים עם שמנת.
אבל השם רצה אחרת.
החיים שהוא תכנן בשבילי מרגישים יותר כמו רכבת הרים או כל מתקן אחר שהופך את הקיבה. השכמה לתרופות עם שמות לועזיים מסובכים, ילדים שלושה שהתבגרו מוקדם מדי וחוץ מזה שהם באמת חמודים, הם מתקשרים אחד עם השני בקול ראשון ושני וצווחני.
ימים ארוכים של בית חולים ולילות לבנים, נרדמת בזריחה, אחותי כבר תבוא בצהריים תחמם משהו לארוחה. טוב שהמורה סולחת שהתלבושת לא מגוהצת, הרי יש גבול כמה אבא יכול להיות גם אימא.
אני מתבוננת עליהם, על החיים שרציתי, שברים שברים מפוזרים על רצפת המטבח, משוננים, כהים, אני בוהה בהם, מחפשת שם, את מה שהיה אמור להיות שלי ואבד. מרימה עיניים, דמותי משתקפת בחלון שמולי, ואני תוהה בבהלה? מי זאת? הרי חני בכלל הייתה צריכה להיראות אחרת. צעירה יותר, מינוס כמה שברונות לב וכמה נזקי גוף.
וחושבת עליו, על אבא שבשמים, מה הוא רואה בי? את מי שאני? אני שרציתי להיות? לפי מה הוא מחשב לי, לפי התוצאות? לפי הכוונות? ולאן הולכים ימים ארוכים ואבודים של חולשה שגונבת אותי? ואיך מחשבים צמות שקלעתי לבנות בכוחותיי האחרונים? ואיזה טעם בשמים יש לחלה קנויה עם דג שטרחה עליו השכנה?
מבעד להשתקפות שלי, אני רואה את בית סבתי מהרחוב ליד, ניצולת השואה, בסוף ימיה, נגזרה עליה מחלת השכחה. הייתה מחזיקה הפוך את התהילים וממלמלת כל מיני מילים. לפעמים רצתה להדליק נרות ביום ראשון כי ״שבת היום״ ואני מבינה שאם החיים שלי שברים, הרי החיים שלה הם שברי לוחות.
משה ירד מן השמים וכשראה את גודל האסון של עבודת העגל, הפיל את הלוחות ככה שהתנפצו לרסיסים. משמח ומרגש מחדש ומפתיע למצוא בכתוב ששברי הלוחות הלכו ביחד עם הלוחות השלמים לכל מקום. פסק ר' יהושוע בן לוי לבניו "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון". (ברכות ח)
אני חוזרת להסתכל בשברים של חיי, נדמה לי שהם מחזירים קצת אור, מסנוורים את עיניי, משכיחים לרגע ממני את מה שאבד ולוחשים לי, חני, יש לך מקום בעולם, למרות כל מה שאבד כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
נותנת פטור
לפעמים נדמה לי שהעולם הזה השתגע ואז אני מתנחמת במחלה שלי, כאילו שהיא נותנת לי פטור מהטירוף, כאילו שהיא מקנה לי מקום של צופה אבל לא משתתפת.
ובלילה, בחושך, כשהשקט מעיר בי פחדים אני שואלת את עצמי איזו חני הייתי לו היו לי קלפים אחרים, לו הייתי נטולת מחלה, ואין לי תשובה חד-משמעית אבל ברור לי שהייתי נגועה במשהו מפגעי התקופה.
כסלו שלי
כסלו זה סוף עונת הסופגניות
כסלו זה תחילת עונת השלוליות.
כסלו זה ילדים מדליקים חנוכיה עם יובש בלחיים ונזלת של חלונות סגורים ומזגני חימום איומים.
כסלו זה ערב שמתחיל מוקדם ואבות שממהרים הביתה לפרסומי ניסא,
כסלו זה מעט אור שגובר על הרבה מן החושך,
כסלו זה נר קטן שדלק שמונה ימים, כסלו זה "מעוז צור" ויתר המילים.
כסלו זה על הניסים.
כסלו זה חצי שעה אחרי ההדלקה להתאפק לא לעשות דברים.
כסלו זה זמן כזה מרגש, בין אם אתה הורה, בין אחרי לידה, לפני חתונה, בפנסיה, מי יכול להישאר אדיש למתיקות הזאת של אור בתוך החושך הגדול.
ההלכה נפסקה לפי בית הלל, האור מוסיף והולך. אור ועוד אור ועוד אור ועוד אור. כל פעם קצת. והם יחזרו, הילדים עם חנוכיות מהגנים, וזה יהיה בשבילם הרגע הכי מתוק. נעמוד שם ונסתכל, איך הם לומדים את טיבו של העולם הזה שיש בו כזה הרבה חושך וגם הרבה הרבה אור, נר ראשון, נר שני, נר שלישי וביחד כולנו אור גדול.
ובנימה אישית, בשבילי כסלו זה יום הולדת לתינוקת שלי נעמי שתחגוג השנה עשר חורפים. הילדה שלי שאני לא יכולה איתה ולא יכולה בלעדיה. הילדה שמקיימת את מה שאימא שלי "בירכה" אותי "שתהיה לך ילדה כמוך".
ובלי להתנצל על אבקש על במה זאת להודות לבורא האור והחושך בחיי, שהקדים תרופה למכה ובירך אותי בכזאת ילדה שלא מאפשרת לי להיות חולה, ילדה שמזכירה לי שיש עדיין עבודה, שמסיבות חנוכה זה חובה, כולל אביזרים לקישוט ועבודות יצירה ומשחק סביבון עם מטבעות אמיתיות ומלא מלא רעש ומילים וצלילים שמחדדים בי את התחושה שאני עדיין פה איתה.
יהי זכרה ברוך
הצגת כל התגובות