יצחק טוניק ז"ל, אחיו של סבי ומבקר המדינה בשנים 1982-1987, למד כנער בישיבה שבעיירה מיר. במשרד המבקר הוא בחר לתלות שתי תמונות של שני אנשים מהותיים בחייו, אך רחוקים זה מזה בכל נקודה אפשרית.
מחד - תמונתו של המשגיח, ר' ירוחם ליבוביץ, ומאידך - תמונתו של ראש הממשלה הראשון בן גוריון. שתי הדמויות הללו הביאו לידי ביטוי את הקונפליקט האדיר בו הוא בחר לחיות את חייו.
כשנשאל על ידי אבי שיחי' על הבחירה התמוהה, הצביע יצחק על דמותו של "המשגיח" ואמר כי הוא הרס לו את העולם הזה, וכשהחווה בידו על תמונתו של בן גוריון אמר כי זה האיש שהרס לו את העולם הבא.
ר' ירוחם, שכל דיבוריו וסודותיו היו על המעבר, על הנסתר, שהתעלם מהעולם הזה שנחשב בעיניו לכלום, הוציא את החשק וההנאה בכל פעולה חומרית. על אף המעמד המכובד אליו הגיע, המסרים של המשגיח הנערץ המשיכו לרדוף את יצחק טוניק גם בתוככי מגדלי השן.
דוד בן גוריון, שהרעיון הציוני שמימש הסתכם בעיבוד וגאולת האדמות במובן הפיזי בלבד, שראה בשמירת תורה ומצוות כסממן גלותי השייך לעבר שנשרף במשרפות אוושויץ והשקיע את כל כוחו ואמונתו רק בעולם הזה, במה שקיים אל מול עיניו, הצליח להשפיע על נפשו של המבקר השכלתן עד כדי אמונה אמיתית כי עולם הבא כבר לא יהיה לו.
פעם זה היה שחור או לבן. כדי להיות איש הלכה ומוסר, ובכדי להישאר שומר תורה ומצוות, היה האדם צריך להתנתק בצורה מוחלטת מכל עיסוק שהוא לא כזה באופן ישיר. כל פזילה קלה לעבר "העולם הזה" נחשבה לסטיה, ועל כן עמדו על המשמר שומרי החומות שציירו את העולם הזה על כל מרכיביו להבל שאין לייחס אליו חשיבות. כך גם התנהג הציבור החרדי כשיטה, שלא עומדת במבחן הזמן המודרני.
גם הצד השני, החילוני, סבל מקיבוע משל עצמו. אלו שעלו ארצה לבנות, שהחיו אדמות, והאמינו בכל מאודם ברעיון הציוני, פספסו את המושג אותו הם מקדשים מיסודו. הם עשו הבדלה מוחלטת בין ארץ, דת ותורה. וגרמו לשומעי לקחם להבין שזה או זה או זה. ציוני טוב, יאמין ברעיון הציוני כמו שהוא לאחר העיוות המסרס, ולאחריו יפעל בכל המרץ כדי ליישם אותו, וכדי שאלו הדתיים הציונים יהיו יותר ציונים ופחות דתיים.
כיום, החומות שנופלות בזו אחר זו, אמנם קוברות קודם את אלו הצמודים אליהן, אך בסופו של דבר מותירות אותנו עומדים חשופים אחד מול השני ולא מותירות לנו ברירה מלבד להתמודד.
להתמודד זה לפתוח עיניים אל מול המציאות ולנסות לקדש אותה ככל הניתן, להתמודד זה להבין שהדור שלנו שונה לחלוטין מכל דור שקדם לו, והגיע הזמן להפסיק לחלוטין את ההשוואות בינינו לדורות החסודים והתמימים של פעם. להתמודד זה להבין שההתבדלות הקנאית שאולי הצליחה להשיג משהו בעבר, לא תוביל לכלום.
בשמחה משפחתית בה נכחו איש המחשבה השלם ר' משה שפירא זצ"ל ויצחק טוניק ז"ל, פנה האחרון אל ר' מוישה והביע בפניו את הצער העמוק שנגרם לו מהיחס הקר והדחוי לו הוא זוכה כחילוני מצד הציבור החרדי, לדבריו "לוחות ושברי לוחות נמצאים בארון, אמנם אנו (החילוניים) שברי לוחות, אך אם נהיה מחוץ לארון, נהיה סתם שברים ללא לוחות וללא שיוך".
ר' מוישה קיבל את דבריו שיצאו מהלב. הוא היה בעל מחשבה, עם לב שומע, לב מבין.
המהפכה השקטה שנרקמת מתחת לפני השטח, שרק לעתים נשמע קולה למרחוק, היא מהפכת החוזרים בתשובה, או בשמם הרצוי, העומדים בתשובה.
אם פעם היה אדם חילוני רוצה להתחבר למי שאמר והיה העולם, הוא היה צריך למחוק את זהותו עד ליסוד, לטשטש עקבות, ולקבל עליו את עול הנהגת המיינסטרים החרדי שיגרום לו בשם השם, ובשבט מוסרו לעשות דברים כפי שהם חושבים ולא כפי שהוא חושב. בחוץ הוא היה מוצלח ומקובל אך ברגע שארבע הכנפות עלו עליו הוא הפך בין רגע לשוליה של חברת העילית שתעשה לו טובה באם תביט לעברו. כי אם חזרו בתשובה, לאיפה בדיוק חזרו?
כיום בדור דעה, כזה שעל אף הבלבול העצום בו הוא שרוי, מתעצם לו כוח החיפוש, הבינו היום מה שלא הבינו פעם. ששמירת התורה והמצוות באופן שישארו קיימים לנצח, תלויים באדם המבצע, בכוחו להישאר מי שהוא מבלי לוותר על אף חלום או תכונת נפש מהותית.
ההבנה העמוקה הזו שלקחו לה עשרות שנים לצאת לאור, גורמת לאותם החוזרים בתשובה להפסיק להתנצל, אלא להיפך, להיות גאים במקום השלם שלהם, המקום שהם בחרו בו ולא בחרו בשבילם. והכי חשוב להתחיל להיות מובילים ולא מובלים מאליו.
הצגת כל התגובות