אקדים ואומר, איני מחובבי הספורט. מעולם לא התעניינתי לא בכדורגל ולא בכדורסל, אף פעם לא הבנתי מה זה נבדל ולמה פנדל בועטים וקרן לא נוגחים. עם זאת, מצאתי את עצמי לא אחת בוהה בחלק ממשחק זה או אחר, בבעיטה או מספרת חריגים במקצועיותם. קורה.
בימים אלו נפתח המונדיאל ברוסיה, זכה "כיכר השבת" לארח את טורו של הרב נחמיה היילברון שהפגין בקיאות מופלאה בפשט ובדרש של המונדיאל, על שלל 32 נבחרות הכדורגל שיתחרו ביניהם, במשך חודש, על "גביע העולם".
שרירנים על הדשא וצווחות "גוווול", מתאר הרב היילברון את מה שיקרה בעולם ויורד לקטנות גם על מה שנראה בקיוסקים ובפיצוציות שבשולי הערים החרדים, בני ישיבות יושבים "כשאגרופי ידיהם קפוצות, גוום מתוח ועיניהם פעורות ומרותקות למסכי הטלוויזיה במקום, תוך שהם פוקקים לסירוגין את פרקי אצבעותיהם בעצבנות ניכרת".
אלא שרגע השיא מגיע דווקא בהכתרה של המעמד כ"בושה", לא פחות.
מנקודת מבטי, דווקא כמי שלא חובב ספורט ולא בקיא כמו הרב היילברון בנפתולי המשחקים, איני רואה כל בושה בכך שגם בחורי ישיבות יתעניינו בין הסדרים במשחקי ספורט.
זו אינה העדיפות הראשונה שלי, ברור שאעדיף את עמלי התורה יושבים והוגים בתורתנו הקדושה ומתרקפים על הוויות אביי ורבא, על קושיות הקצייע'ס ועל מהלכי ר' שימען שקופ, ברור גם שמתוך רבבות עמלי התורה - רובם המוחלט עושים בדיוק את תפקידם ועמלים בתורה מבוקר ועד ליל.
אך מה לעשות, לא כולם מתמידים, עוד הרבה לפני היצר הרע והשפעותיו, ראיתי והכרתי לא מעט תלמידי חכמים שהבינו בספורט, התעניינו, ואף - שומו שמים - צפו במשחק זה או אחר, ולמרות זאת המשיכו לשקוד על תלמודם בדביקות מעוררת השתאות.
זהו הנוער שלנו? תוהה הרב היילברון, ואני משיב לו: לא, זה לא הנוער שלנו. זה "גם" הנוער שלנו.
זו ההצלחה של החינוך החרדי? מקשה הרב היילברון, ואני משיב לו: לו, זו לא ההצלחה, אבל זה גם לא מעיד על כישלון!
התעניינות בספורט, הנאה מהבקעת שערים, פלפול בהוויות הנבדל, אינו רצון להתחבר לתרבות המערב. לא ולא.
וכי בחורי ישיבות שבימי בין הזמנים ישחקו כדורגל בגן סאקר, האם הם שובים בלבם איזה רצון סמוי להתחקות אחר שחקן זה או אחר? ודאי שלא. האם הם מרגישים בכך חלק ממשהו גדול יותר? זה הרי מגוחך להעלות זאת על בדל המחשבה.
יסלח לי הרב היילברון אבל הוא נסחף בשורת האשמות חסרת בסיס ועניין, שהרי אין שום קשר בין חום ואהבה שהעניקו ההורים לבין הנאה של בחור לצפות למשך 90 דקות במשחק כדורגל - אחרי סדר שלישי.
הגיע הזמן שהחברה החרדית תכיל גם את מאות הבחורים שאוהבים ספורט, מתעניינים בספורט וצופים - אויה - במשחק כדורגל, אך ממשיכים להגות בתורה הקדושה בשעת הסדרים. דרך המלך אינה רק עמלי התורה שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה, הם אולי אלו שצועדים בראש הדרך, אבל הדרך רחבה דיה כדי להכיל גם את מתענייני הספורט.
התעניינות בספורט אינה מתכון להפיכה ל"שוליים", ההיפך, לנעול את הבחורים הללו ליד הסטנדר במקום לתת להם מעט להשתחרר - הוא הוא המתכון להפיכתם לשוליים.
הצגת כל התגובות